[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ערבה הירש
/
המהנדס - פרק שני

הגענו לקניון, הולכים במרחק לא גדול אחד מהשניה. החלטנו
להתיישב ולאכול משהו קטן לפני הסיבוב הארוך שידענו שמחכה לנו.
חיכינו לתורנו, ואחרי שהזמנו הוא התיישב בשולחן צדדי ואני
חיכיתי שהמנות שלנו יגיעו. אספתי אותן התיישבתי מולו.

אף פעם לא ישבנו ככה, רק שנינו. תמיד הם היו שם איתנו, ואם לא
הם, היו הילדים - מקפידים להסיט את תשומת הלב שלנו אחד מהשניה,
לא נותנים לנו להחליף יותר מכמה משפטים ברצף.
ופתאום מצאנו את עצמנו לבד, בלי הסחות דעת, בלי הפרעות, בלי אף
אחד שיעצור אותנו, כמו בדייט ראשון.

הוא היה קרוב. זה לא שלא ישבתי מולו אף פעם, תמיד ישבנו אחד
מול השניה כשהיינו כולם יחד, אבל הפעם הוא גם הרגיש קרוב.
העיניים הכחולות האלה, עם המבט הרעב היו נעוצות בי, ולשם שינוי
דבר לא גרם להם לזוז משם. הסתכלתי עליו ובחנתי אותו, מחייכת.
שמחה. מתרגשת להיות איתו סוף סוף לבד.

המשכנו את השיחה שהתחלנו לפני כן, כשנכנסנו לקניון. אני לא
זוכרת את הנקודה המדוייקת שבה שנינו הבנו שנחצה גבול מסויים
שאי אפשר לחזור ממנו אחורה יותר אף פעם, אבל אני זוכרת את
המשפט שהוא אמר. "השיחה הזאת אסורה". ובכל זאת, המשכנו אותה.
ההבנה שזה הדדי, מה שהרגשנו, ושעכשיו זה על השולחן, הטריפה
אותנו. הסכמנו שלא יכול לקרות בינינו כלום. שזה קרוב מדי לבית.
שזה לא שווה את זה. שזה היה יכול נהדר ומטורף בחיים אחרים, אבל
זה לא יקרה. ותוך כדי שאנחנו אומרים את כל הדברים האלה,
מתכוונים אליהם, לא הצלחנו לרגע להזיז את המבט שלנו אחד
מהשניה. נצמדתי לכסא, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הוא, שכבר
התחיל להזיע, התחיל לאכול את הקרח שנשאר בכוס שלו, מנסה
להצטנן.

אחרי יותר משעה, נזכרנו במטרה שלשמה הגענו, והתחלנו ללכת אל
עבר החנות. במשך שעות ארוכות הלכנו כמעט צמודים, מתגרים במכוון
אחד בשניה. משתגעים מהמתח המיני המטורף שבינינו. הוא מספר לי
מה היה רוצה לעשות לי, אני בתגובה נעמדת מולו במרחק אפס, חוסמת
את המעבר. יכולתי להריח אותו. רציתי להרגיש אותו. כל כך רציתי
לגעת בו. הלכנו באיטיות לא הגיונית, בצעדים קטנים, עוצרים בכל
מקום אפשרי, לא רוצים שהערב הזה ייגמר. "את יודעת מה הדבר
היחיד שאני חושב עליו עכשיו?" הוא שאל אותי. "העובדה שבאוטו
שלי יש חלונות כהים", וברגע שהמשפט הזה נזרק לאוויר, התחלתי
לפחד באמת, יודעת שמעכשיו האדם שבאמת אצטרך להילחם בו וברצונות
שלו - הוא אני.

סיימנו את הקניות, ונכנסנו לאוטו. הוא נכנס והתיישב לידי.
הפסקתי לנשום. מסתכלת עליו, קרוב. הידיים שלו קרובות אלי יותר
מתמיד. התחלנו לנסוע, ותוך כדי הנסיעה, לאט לאט, ועם אצבע אחת
הוא התחיל ללטף לי את היד, שהיתה מונחת על הירך שלי. "אני חייב
לגעת בך", הוא אמר - האדם שתמיד הצהיר שהוא שונא מגע. זה שהדף
אותי מעליו רק לפני כמה שבועות כשרציתי לחבק אותו כאות תודה על
זה שעזר לי. זה שראיתי אותו מחבק רק את הבן שלו. "אני פשוט
חייב". הזזתי את היד שלו, אומרת לו שאסור לנו. שאמרנו שכלום לא
יכול לקרות. מזכירה לו, אבל הוא המשיך. "די, סע הביתה", ביקשתי
ממנו, מזיזה את היד שלו שנשלחת לאט לעברי שוב ושוב, כשכל מה
שאני רוצה זה לקחת אותה אל בין הרגליים שלי, ושיעצור בצד הדרך.
הוא המשיך בשלו, ואז במקום לנסוע בדרך הרגילה, פנה אל דרך ללא
מוצא בצד הכביש, ועצר את האוטו.

"בבקשה סע הביתה", התחננתי בפניו, יודעת שלא אצליח לעצור את
עצמי אם ינסה משהו. "אני צריך עוד זמן איתך", הוא אמר "רק עוד
קצת, בבקשה", והבטיח שניסע משם עוד כמה דקות. הסתובבתי
לכיוונו, שוב לא יכולה להפנות את המבט ממנו, מהופנטת מהעיניים
הכחולות שלו. הוא המשיך ללטף אותי לאט ובעדינות עם קצה האצבע
שלו, בעודי יוצאת מדעתי. מתמכרת למגע שלו, ובו זמנית מתחילה
להרגיש כל כך אשמה. מנסה לעצור אותו פעם אחרי פעם, וגורמת לו
להבטיח שלא ינסה לנשק אותי.  אחרי שהזמן שהקצבנו הסתיים,
המשכנו בדרכנו הביתה.

הוא עצר ליד הבית שלי, ושוב המבטים שלנו ננעלו ללא שום יכולת
להשתחרר. הוא התקרב אלי, ויכולתי להרגיש את הנשימות שלו. זה
הוציא אותי מדעתי. "איך העזת?" שאלתי אותו. "בחיים לא חשבתי
שתעז".  והוא ענה שהגיע לאן שהגיע בחיים כי הוא מעז. ידעתי את
זה. זו אחת התכונות שאהבתי בו כל כך, אבל לא תיארתי לעצמי שזה
יהיה תקף אי פעם לגבי. "תגידי לי מה היית עושה לי" הוא ביקש,
ואני שתקתי. יודעת שאם הייתי אומרת לו, שנינו היינו נסחפים
בשניה בלי שום יכולת לעצור. שוב ושוב הוא ניסה להתקרב אלי
וללטף אותי. שוב ושוב הדפתי אותו, נלחמת בעצמי בכוחות אדירים.
רק רוצה להתמסר, להתנפל עליו, לנשק אותו עד שלא יוכל לנשום,
אבל עוצרת את עצמי. לא רוצה להיות האשה הזאת, שבוגדת באמון,
שפוגעת. לא יכולה לעשות את זה לאדם שכל כך אוהב אותי ויעשה הכל
כדי שאהיה מאושרת.

אחרי חצי שעה נוספת שבה ישבנו באוטו, לא מסוגלים לקום ולצאת,
לא רוצים שהערב הזה ייגמר, הרגשתי שעוד שניה אני נכנעת לרצונות
שלי ופתחתי את הדלת. הוא ניסה לתפוס אותי אבל נכשל. הוא יצא,
עזר לי לסחוב את הקניות הביתה, וכשהלך ליטפתי אותו על הכתף
וסגרתי את הדלת אחריו, מנסה לחזור ולנשום. זו היתה הפעם
הראשונה שנגעתי בו, וכל כך רציתי לגעת בו עוד. כמה דקות אחר כך
הוא שלח לי הודעה ששכחתי כמה דברים אצלו באוטו והוא עולה שוב.
רק המחשבה על זה הפחידה אותי כל כך, ועניתי לו שלא יעז, ושגם
ככה אנחנו נפגשים מחר.

כי כמו בכל סוף שבוע, גם בסוף השבוע הזה היה ברור שניפגש, כולם
- עם בני הזוג ועם הילדים, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא
איך עכשיו אני ממשיכה. איך אני - האישה שלא יודעת לשקר, שרואים
עליה תמיד מה היא מרגישה וחושבת - מדחיקה את כל מה שקרה בערב
הזה, וממשיכה בחיים שלי, כרגיל, כאילו לא קרה דבר. ותוך כדי
המחשבות האלה לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהעיניים
הכחולות האלה, על השפתיים היפות האלה שהיו כל כך קרובות אלי,
ועל האדם הזה - שידעתי ששום דבר טוב לא יכול לקרות בינינו.
האדם הזה שמוציא אותי מדעתי, ושאני רוצה אותו יותר מכל דבר אחר
שכנראה אי פעם רציתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה, היו להם
מכונות ירייה?






בגין, על
הבופור, לאחר
הקרב, במשפט
אלמותי


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/17 11:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערבה הירש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה