לתת
זה יותר מדי מוקדם להיות כל-כך חרמן. איזו מן שמש זו ולמה היא
לא מחממת בחורף, אבל בקיץ היא שורפת. מה, אני רוצה לשנות סדרי
עולם? יש סדרי עולם ויש סדרי עולם, תלוי מה ההגדרה לסדרי עולם.
אני אומר לה את כותבת כל הזמן ומה לעזאזל יוצא לך מזה. אני
אוהבת, היא אומרת, וזה עדיף על להיות שבוזה. מה אני אגיד,
צודקת. אני למשל שבוז. כל היום בתוך המיטה עם קפה סיגריה קפה
סיגריה, מרוב קפה וסיגריות אני מקיא ולא יכול לאכול. והיא? היא
פורחת, ממוסטלת, רואה רחב. מה גורם לה לפרוח ולראות רחב? רק
עצם הכתיבה? לא רק, היא אומרת, זו עצם הנתינה. כשאתה נותן
לאנשים משהו, אתה בעצם נותן ליקום, כי האנשים הם חלק מהיקום.
וכשאתה נותן ליקום - הוא נותן לך בחזרה. אי-אפשר להיות מאושר
רק מלקבל דברים ולמלא צרכים בלי לתת. נתינה מזינה את הנפש, כי
כשנותנים מקבלים. במידה שאתה נותן, ככה תקבל. מה שאתה נותן,
אתה מקבל.

ככה היא אמרה, והיא כנראה צודקת, כי היא שמעה קצת הרצאות
רוחניות וכאלה, וקראה כל מיני ספרים. זה ידע בסיסי מאוד, אני
יודע, אבל אפילו את הבסיס הזה יש שלא יודעים. אני לא ידעתי. אז
החלטתי לפתוח בלוג, כי אני לא יודע לכתוב סיפורים ושירים. אבל
אז הייתי בדילמה - אני לא רוצה לספר לכל העולם על חיי הפרטיים.
ובלוג זה בעצם יומן מקוון. באתי אליה עם הדילמה הזו, כי היא
חכמה ממני, והיא אמרה לי - תמציא חיים, תמציא זהות, תמציא
רגשות, תמציא מצבים, ותכתוב כאילו אתה חי אותם. זה לא שקר, זו
רק דרך לתת מבלי להיחשף, וזו נתינה באותה המידה, גם אם זו
מציאות אלטרנטיבית ולא אמתית, אבל אף-אחד לא ידע, ובכל זאת זו
נתינה.

חכמה הבת-זונה הזאת... עשיתי את זה, ומאז אני לומד על עצמי
יותר, וכמו בפלא מתמלא אנרגיה ותחושת חיות. מהמילה חיים,
חיוניות. אפילו אני מעשן פחות, וכבר לא מקיא, וחזר לי התיאבון
לאוכל, ולחיים בכלל.

בלונים ופרפרים
אדוני, אני עייפה, אני יכולה לישון?
"לא לפני שתשלחי לי נשיקה"
אני שולחת לך נשיקה, אדוני.
"ילדה טובה. את יכולה לישון. חלומות פז."

מה הקטע שלו זה? זה משחק דבילי ומטומטם, אבל אם זה עושה לו
טוב, לא אכפת לי קצת לשעשע אותו. בכלל אני לא מצליחה להירדם,
למרות שאני עייפה. מה אפשר לעשות? נראה טלוויזיה? לא, כבר בא
לי להקיא מהטלוויזיה הזאת. (משחקת בגפרורים, עושה ריבועים
וצורות,) אני יודעת, אני אכתוב איזה שיר קטן חמוד. יותר נכון
שירה, שיר זה עם מנגינה. אז שירה. בואי נראה... יש לי את בלוק
הכתיבה שאני מקשקשת בו מילים, להפוך לדף נקי, יש עט... יאללה,
לכתוב.

פרחים הוא זורק עליי
פרחים בכל מיני צבעים
אבל אני רוצה פרפרים
אני רוצה בלונים
אני אשיר לו יום-הולדת עם עוגה ונרות,
כדי שיהיה שמח כי כואב לו
ואני אהיה נחמדה לחברה שלו,
כי הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו
ואז אני אחזור לבית ואשחק בשולט ונשלטת דרך הסמארטפון,
עם היצור הזה שחושב שזה כיף
הוא היה חודש בבית-חולים,
ועדיין כואב לו כל הגוף,
אז אם זה עושה לו טוב, לא אכפת לי
אני רוצה שיזרקו עליי בלונים,
ופרפרים
אני רוצה שיתנו לי זר של פרחים כחולים
אבל מי אוהב אותי? רק אני
ואני לעומת זאת אוהבת את כולם
החתול שלי חולה כמוני
בעצם רק החתול שלי אוהב אותי,
איזה מאמי

אני זורקת את השיר עם בלוק הכתיבה הצידה, והולכת למרפסת לעשן.
לא טוב לי ההתבגרות הזאת. אני פוחדת שאני אהיה עוד מבוגרת
נרגנת עם ראש בלטה, חסרת רגישות, כשאהיה מבוגרת יותר. גם
המדינה הקשה הזאת לא בדיוק מרככת את הלב. אני לא רוצה שיתייחסו
אליי ברצינות, שיחשבו שאני לא חכמה גדולה, שיחשבו שאני
ילדותית, שיתייחסו אליי כמו ילדה. אני לא רוצה להתבגר, לא
רוצה. טוב, נראה לי שאני אשן עכשיו. הוא בטח חושב שאני כבר
יישנה... הוא והמשחקים הטיפשיים שלו.

סיפור קטן
שמשון קם לבוקר מלא הפתעות, אבל לא היו הפתעות בסביבה. כל
העולם בכה דמעות של חורף, וגם הוא הרגיש שהוא הולך ונגוז עם
הרוח. העננים כרסמו בשמיים, והשמיים היו קודרים. גשמי זעף ירדו
ללא הרף, והעולם היה מכוסה דמדומים גם בשעות היום. הוא הוציא
את השעון מכיסו, והביט בו כשהוא מרים את המכסה. השעה הייתה שעת
בוקר מוקדמת, והמחוגים הראו שבע ושבע-עשרה דקות. זמן טוב
ליציאה בוכייה אל הרחובות החורפיים. הוא נטל ביד אחת את המקל,
מקל ההליכה, וביד השנייה את המטרייה השחורה, ויצא מהסס מפתח
ביתו. מזג-האוויר לא השתנה לטובה לכבודו, אבל בכל זאת, הוא
חשב, כמה שעצוב, גשם ולחות טוב לאדמה, ותוצרתה. הוא פסע
בשבילים הקטנים מפתח ביתו אל הכביש השומם בדרך כלל, והסתכל
סביב. הכביש היה שומם גם עכשיו. איש אחד או אישה אחת עברו פה
ושם. זרים לחלוטין, ומכיוון שזו עיר גדולה, לא אומרים שלום
לזרים, ולא מברכים אותם. אלא אם אתה נוהג בצורה מיושנת, כמו
שמשון. הוא בירך אותם בלבביות, והם הביטו בו, כל אחד ואחת
בתורו או בתורה, במבט משתומם וריק. כשואלים מה לעזאזל הוא
רוצה. "יום יפה, לא?" הוא אמר, והניף קמעה את ידיו, אבל הם לא
צחקו ולא חייכו, רק הביטו בו עוד רגע כאילו הוא מטורף שוטה,
והמשיכו בדרכם. כנראה היום אנשים לא מברכים אחד את השני, שמשון
חשב בעצב, והלך בשולי הכביש אל מטרה נעלמת, כי בכל זאת, לא היה
לו יעד ללכת אליו. אולי אלך עד קצה הרחוב, ואחזור, הוא חשב.
אבל זה נראה לו משעמם, והוא היה לפתע עייף. אז הוא פשוט עמד
במקומו, והסתכל סביבו. אני לא יודע לשם מה... הוא חשב, וניסה
ללכת, ולא הבין למה. לשם מה? ובייאוש גמור שהשתלט עליו הוא
פשוט שכב על האספלט, על גבו, ואז הצטנף כעובר ורצה להיעלם,
ורצה לנוח. ואז פתאום התקרבו אליו אנשים, ושאלו שאלות, ופתאום
רצו להיות חברים, אבל הוא כבר לא רצה חברים.