בלילה זה גדול, וזה מתקרר ומתקרר
לתוך העור, לתוך העצמות,
בדלעת שיושבת לך בתוך הלבלב
את מתעצבת, את בוכה,
אני מטיל חצים לתוך הלילה
אבוקות בוערות מחפשות אותי
שיערך רך ואני לא נוגע
סכינים, מישהו משייף לתוך לילה,
והחתולים צורחים בחוץ יללות
זה גדול כל-כך לראות,
אני לא מוצא את הראש ואת הזנב
זה עצבני מדי לחיות,
אני לא משרת אף עבד במסכה
את זורקת צלחות, את זורקת מילים,
את דוקרת אותי במחטים,
"לא נורא שאנחנו מסכנים," את אומרת,
ומחפשת בסרטים פחדים,
"לא נורא שאנחנו דפוקים"

היא גרה קומה מתחתינו,
יש לה הרבה ארנבות על אדן המקלחת,
ושדים ששומרים מבחוץ על הבית
היא מקשקשת הרבה כישופים לא מובנים
רוחצת את חטאיה בתוך לבותיהם של אחרים
מתפוצצת מצחוק, נקרעת מבכי
את כל הכוונות הטובות היא שורפת בשביל תאוות המין

אורות נעים בשמיים,
כחולים-ירוקים-סגולים
מנצנצים בועות של מחשבה,
אומרים "אין לנו תקנה"
לפנות בוקר כשעוד חשוך,
נפתח פתח קטן בבניין,
בסמטה חשוכה ליד החצר,
קשור שם כלב מת, רק עצמות ועור נשארו
הוא מוכר שם חלומות,
הן נשארות כדי לשמוע רכילויות,
על עולמות אפלים שבתוך הסיוטים נמצאים,
והוא מאכיל אותן חלקי נשמות אכולות פחדים

הנה אנחנו כאן, מתבלבלים בין לשון לעיניים,
ואין לנו זמן לישון בין כל המבוכים המתפתלים של תודעת הפחדים
מתדפקים על שערי גן-עדן, ופוחדים,
אולי לא יכניסו אותנו, אולי לנצח נהיה מקוללים.