יש משהו חלול בכל צליל שאני שומע,
יש משהו תלול בכל מסדרון שמוביל אותי
ישר למקום שבו העץ שנטעתי מזכיר לי את הזמנים שבהם הכל היה
שלם.

יש אנשים שמזכירים לי ש
יש דברים שנופלים,
כי העיניים שלהם כל כך שונות
כשהם מתים.

יש איזו מזוודה שחורה, שהא-
-יש מלפני סוחב איתו לכל מקום.
הוא מחזיק בה את השמחה שלו, אני חושב,
כי לא ראיתי אפילו לא שמץ שלה על הפנים שלו.

האוטובוס נתקע במונית, אני מביט מהמושב שלי החוצה,
הזכוכית קורעת את האוזניות ופוגעת בגברת שלידי.
עוד שתי תחנות היא רצתה לרדת,
אבל הדבר היחיד שיורד עכשיו זה הדם שלה.

כשנפסקה המוזיקה,
נאלצתי להתעורר.

עצמתי את העיניים כדי לא לתת לאוכל
את החופש שהוא כל כך רצה, ביציאה בכיוון המהיר מהגרון שלי,
ודמיינתי את המערה שאמרו לי שהיא שייכת רק לי,
התגלגלתי כמו כדור ויצאתי החוצה,
שני האנשים במונית נהרגו במקום.

המזוודה של הבנאדם - שמו היה כתוב עליה,
ונהג האוטובוס התחיל לקלל,
החלום רוצה שנתעורר ממנו,
ואני לא רוצה להתעורר.