אני נותן את הנשמה ולא מקבל שום דבר תמורה,
התסכול אוכל אותי מבפנים, אבל מבחוץ מראה רק שמחה,
כלוא בתוך תוכי תמיד עוצר את הנשימה,
העיקר שאני צריך לחבק אותה כשהיא בוכה.

מנסה לנצח הכל לבד, מפחד לעזרה לשאול,
יושב בין ספסלים ריקים ומפחד לגדול,
מפחד לומר את האמת בקול,
מנסה ללכת בקו ישר וכל הזמן מתחיל ליפול
כל צעד שאני עושה מרחיק אותי מהמציאות,
כל צעד שאני עושה מתברר בסוף כטעות,
כל כך רוצה אבל תמיד בורח מהשינוי,
כבר לא יודע מה צפוי, מה רצוי ומה מצוי.

אם תגביר את הקול הם תמיד יוכלו להחליש אותך,
אבל אם תצרח את נשמה הם לא יוכלו להשתיק אותך,
צועק על הקירות ואין שום מענה
מתפוצץ מבפנים ובחוץ עוד מחכה.

אני נותן את הלב ואז אוכל אותו בחזרה
מחפש את אלוהים אבל לא מוצא את התשובה
מבזבז את השנים ומחכה לאיזו ישועה
כועס רק על עצמי ולא עושה שום דבר, אז בשביל מה?

נמאס כבר מלאכול חצץ, רוצה ללכת ולשתול
כמה ירקות בגן אבל מרגיש שלא יכול
שוב מנסה להתמודד לבד, רק אני נגד הכל,
ממציא לעצמי תירוצים אבל את החיים שלי ממשיך למהול
זמן לא מרפא את הכל, שום דבר לא מקריש
לא יודע אם הגעתי לנירוונה או שפשוט הפסקתי להרגיש
רוצה לצעוק כל כך הרבה דברים אבל מפחד להרעיש
אם אני לא אצא מהמצב הזה עכשיו אולי עדיף לומר קדיש.

אם תגביר את הקול הם תמיד יוכלו להחליש אותך,
אבל אם תצרח את הנשמה הם לא יוכלו להשתיק אותך,
צועק על הקירות ואין שום מענה
מתפוצץ מבפנים ובחוץ עוד מחכה.