יש לי "סריטה" בקשר  לכרמל, במיוחד לאיזור העולה ממחלף עתלית
(וכלא 6), מבית-אורן בצפון ועד כרם מהר"ל בדרום, חרשתי בזמנו,
בתחילת בית-הספר התיכון, כל ואדי וכל מערה. עקבתי אחרי
שפני-סלע, שועלים, תנים, נמיות וגם כמה זאבים, שלא לדבר על
עופות, זוחלים וגם שרידים עתיקים מקדמא דנא. לא פעם ניסיתי
לשכנע חברים להצטרף אלי. מעטים נעתרו. למרביתם היה תירוץ:

"זה לא בטיחותי ללון ככה סתם באיזו מערה!".

כיוון שהייתי ב'גדנ"ע-קליעה', פתרתי את 'בעיית הביטחון', בגיל
שש-עשרה רכשתי רובה (טוטו), אבל לא עשיתי בו שימוש.

אבל, בכלל לא על זה רציתי לספר. פשוט נסחפתי.

בכלא דמון לא היה מקור מים. באותם ימים, צינור הוביל מים
מתחתית הוואדי, (נחל  אלון), אל הכלא.

המרחק, בקוו אווירי, ככל הנראה מתמשך על פני קילומטר. שם,
בתחתית נחל אלון,

יש משאבה שסיפקה את המים לכלא. את מנגנון המשאבה ניהל סוהר
ואסיר. כל יום היו יורדים במכונית אל הוואדי ובערב שבים אל
הכלא פעם פעמיים תפסתי עימם טרמפים ולאט לאט נוצרה חברות,
למרות שהייתי צעיר מהם, (בסך הכל כיתה י').

בחופשות הייתי מצלצל ומודיע לסוהר (שמו היה כיוף) שאני מגיע
והוא היה משאיר לי את המפתח לבית-הבאר. הייתי מגיע לקראת הערב,
מיוזע, אבל חיכתה לי מקלחת, מיטה נקייה ופינג'אן לקפה.

מדי פעם, כאשר כיוף והאסיר שלו (קראו לו: בניטו), היו יורדים
מכלא-דמון אל הבאר, היה האסיר פותח את חלון הטנדר ושר בקול.
בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ישבתי מאחור וחשבתי שהאוזניים שלי
מתפוצצות מעוצמת הצליל. אחר כך התרגלתי. תמיד הוא שר יצירה
אחת, ארוכה ומתמשכת.

עם הזמן, הסתבר שהוא למד באיטליה וכדרך האיטלקים, היה חייכן
וגם קצת משוגע. אין לי מושג על מה "ישב", אבל התרגלתי ליצירה
וגם נהניתי. פעם אחת אפילו הפסדתי מולו בהתערבות. איך?

ובכן, מעל הנחל יש גבעה גבוהה ביותר ("גבעת וולפסון"). בניטו
אמר שאם הוא יעלה לגבעת-וולפסון ושם הוא ישיר, כל הסביבה תשמע
אותו למרות המרחק.

כיוף הסוהר, שם כמה לירות, גם אני שמתי משהו. כיוף אמר שאם לא
נשמע, אז הוא מחליף את בניטו באסיר אחר.
לחצנו יד.

לקחנו את הטנדר, נסענו למעלה. נוף מדהים ממרומי הגבעה. השארנו
את בניטו וקבענו: "בשעה 12.00 אתה פותח את הפה ושר!".

ירדנו לבאר, קישקשנו שיחה בטלה. כיוף סיפר שבניטו, היה שר
באיטליה, באיצטדיונים.

כיוף הזהיר שלא להגיע בחופש חנוכה, כי הנחל יהיה מוצף. אחר כך
סיפר שאיזשהו חייל שברח מכלא שש,

התחבא במערה סמוכה וכמעט מת מרעב. מדי פעם הסתכלנו בשעון.
פתאום ראינו ענן ענק של עורבים משחירים את השמיים ומיד אחריהם
עננים של ציפורים. אחר כך שפני-סלע, שועלים, זאבים ועוד כהנה
וכהנה, נמלטים בבהלה ובקיצור, כל מה שיודע לעוף ולרוץ, ברח.
ואז הגיע לאוזנינו השיר של בניטו. הסתכלנו בשעון: 11.50.

"מה זה צריך להיות?", שאלתי. "אה!", אמר כיוף, "שכחתי! אין לו
שעון!".

ובנתיים הוא, שם למעלה, שר. האורנים התכופפו. בכל השבילים נראו
תנים ושועלים בורחים בריצה מטורפת. על

הכביש הסמוך נעצרו מכוניות והנוסעים יצאו, תוהים מהיכן מגיעה
המוסיקה הזו. ופתאום עברה לידנו בדהרה שיירה של כבשים מבוהלות.
וכל הסביבה הפכה לענן אבק של בעלי חיים בורחים על נפשם.

ואז נותרה דממה.

העצים התיישרו. המכוניות חזרו אל הכביש. לאט לאט החלו ציפורים
להירגע ולצייץ.

התנענו את הטנדר ונסענו למעלה. "איך היה?", שאל בניטו.

"בסדר!", אמר כיוף, "אבל קצת ארוך. לא?"

"איך קוראים ליצירה הזו?", שאלתי.

"קודם תתנו לי מה שהבטחתם!", אמר בניטו.

כשהוא קיבל את שטרות ההתערבות, הוא אמר: "לה טרוויאטה, האריה
שקוראים אותה ברינדסי" .

(למען האמת, מעולם לא בדקתי אם אכן הוא כך נקראת היצירה).