מיצובישי לאנסר 1998. הרכב שלי. מונח שם, כביש 6, יחד עם כמה
עשרות מכוניות נוספות, ממתינים כולנו לסוף הפקק המזדיין הזה.
צפירות חזקות, קללות מחרידות, עשן סיגריות מסתלסל מן החלונות.
רעש כבד ומחריש אוזנים. לא עושה רושם כי הפקק המייסר הזה הולך
להיגמר בקרוב. בחדשות נאמר כי מדובר בתאונה קטלנית שכללה הרבה
מאוד הרוגים. יש עוד זמן, אני משער..

הראש מונח על החלון, מיואש וטרוד. עמוס הרהורים. הבזקים מהירים
של תמונות מן היום העתידי הזה עולות בראשי: אני אאחר לעבודה
ואקבל צעקות, לעזאזל. בהמשך היום אני אעבור בספריה העירונית,
אלווה את הספר שביקשה ממני אשתי. אעבור במשרד הרישוי, אחזור
הביתה לקלח את הילדים, אשטוף כלים וגם...

שקט בלתי צפוי מגיע ושובר את המחשבות הנדושות והמייגעות האלה
שחולפות בראשי ומטרידות את מנוחתי, כהרגלן, כל פעם מחדש כשאני
בדרכי לעבודה. העולם קופא במקומו, רק לרגע. רגע אחד. לא עוד
צפירות ורעש. לא עוד מחשבות מעייפות על השגרה המייסרת. רגע של
שקט, רגע של מפלט. הדמיון מתחיל לפעול. והנה אני ניצב
באיצטדיון הכדורגל 'קאמפ-נואו'. מכל צדדיי נוכחים עשרות אלפי
אוהדים אשר צועקים את נשמותיהם. ולפתע דממה. בעיטת עונשין. אני
הבועט. אני עומד זקוף בפני הכדור, אל מול השוער. עוצם את
העיניים. עשרה מטרים מפרידים בין הכדור והשער, זה הכל. עשרה
מטרים ואגשים את חלומי. אני מסתכל אל השמים, הם כחולים מתמיד.
הדשא יפהפיה משהיה אי פעם. השמש כל כך חמימה. זה העיתוי שלי,
זה הרגע. אני מרגיש את זה. אין מקום לטעויות. אסור לפספס.
אנרגיה עוצמתית עוטפת לי את הרגל. אני טוב מתמיד. אני פוקח את
עיניי ובועט בכדור את הבעיטה החזקה והמדויקת ביותר שאני מסוגל
לבעוט. הכדור מתעופף אל השער, משתגר במהירות אל הפינה השמאלית,
השוער מזנק עם ניסיון להדיפת הכדור, אך כושל. והכדור בפנים.
הקהל מריע לי. חבריי לקבוצה קופצים עליי באושר, האוהדים צועקים
את שמי. על יד הספסל אני רואה את מאמן הקבוצה שלי קופץ משמחה.
אני מניח שאם קיים אושר בעולם הזה, זה הרגע הזה. לעולם לא
הייתי באופוריה גדולה יותר. אני מרגיש כל כך שמח, כל כך טוב.
אני מאושר.



"תתקדם כבר, יא בן זונה" יחד עם צפירה חזקה נשמע מכיוון הרכב
שמאחור. אני מרים את הראש מן החלון, וממשיך לנסוע אל עבר
המציאות.