החור בירח
כולם היו שונים, עם פנים מוזרות, עם נצנצים בשיער בכל מיני
גוונים, ועורות משוחים בצבע ועיניים עם עדשות צבעוניות. באוויר
היה ריח של פצצת תבערה, ואני ניסיתי לנשום. כל האורות חתכו
בבשר עם קולות מחרישי אוזניים של טנקים, מסוקים והפצצות,
והבוקר בכלל לא נראה טוב, אפילו לא יחסית לעיר מופצצת. רק ליצן
אחד מכוער עמד עם בלון ביד וחיוך גדול, והביט סביבו בחיוך שלא
ירד לו מהפנים. אני עמדתי שם עם קופה ריקה וקראתי לכולם לתת
קצת אהבה, חמלה, אמונה ותקווה. כולם עברו על פניי במיאוס, חלק
מהאנשים אף ירקו עליי. "אתה חושב שלא הייתי נותן אם היה לי?!"
זעק זקן עקום רגליים, ונופף במקל ההליכה שלו לעומתי, "אתם
כולכם, ההיפים, אין לכם כלום בראש! איפה אתה רואה אהבה? איפה?
מפגר!" והוא ירק על המדרכה לפניי, ונאבק לפלס לו דרך בהמון
הסואן. אבל אם את היית כאן, את היית חושבת אחרת. היית מזכירה
לי שהאהבה בכל מקום, אפילו בין גוויות מתות. כי אם אין אהבה,
אי-אפשר אפילו להניף סכין... כשאמרת לי את זה בפעם הראשונה,
צחקתי. ואז חשבתי שאת חולה בראש. אבל תראי אותי היום, חושב
בדיוק כמוך, יודע ל-מה התכוונת. אני מתקרב אל הליצן המחייך,
אולי הוא יודע משהו כמוני, אבל כשאני מתקרב אני מגלה שהחיוך
שלו מזויף, והוא לא מחייך בכלל, הוא אפילו בוכה. הפה שלו עקום,
והעיניים שלו כבויות ונוזלות דמעות מים, והחיוך שלו לא באמת,
זה חיוך מצויר בליפסטיק עבה אדום על הפה העצוב המרייר העקום
שלו שמביע חוסר אונים. אני מחייך אליו, והוא מביט בי בתמיהה,
ואני מצייר סמיילי במרקר ירוק על הבלון הצהוב שלו. אני תופח
קלות על לחייו, מותח את שפתיו לחיוך מאולץ, והולך משם תוך כדי
שאני מזמזם נעימה מתוך שיר ילדים ישן. "אנשים טובים באמצע
הדרך, אנשים טובים מאוד. אנשים טובים יודעים את הדרך, ואיתם
כדאי לצעוד..." ומימיני בניין גדול מתמוטט בפגיעה ישירה על
חמישים או מאה אנשים שניסו למצוא מחסה בתוכו. ימים יפים הולכים
להיות פה. לא יהיה משעמם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.