מיכה ישב בבית ושמע את אבא שלו מדבר בטלפון על דברים שלא
נוגעים לו ולא עניינו אותו. הוא ישב על פרגיות בלחמנייה או
אולי בגט, וזה לא היה טעים בכלל, אבל הוא אכל את הכול. מי שם
אלף האיים בבשר? היה לו, למיכה, חשק לחרבן, אבל לא היה לו את
מה שנקרא "קריאת הטבע". כלומר, הגוף חשב שזה לא הזמן, כנראה
עוד הוא צריך לעכל את הזבל הזה. התחתונים שלי (אני מיכה) נפלו
על חבל הכביסה של השכנה למטה, שהיה לי קטע איתה פעם. לא התחשק
לי לראות את הפרצוף בלימון שלה, אבל ירדתי קומה וביקשתי את
התחתונים. אני חושב שהיא הייתה שיכורה או משהו, כי היא נעה כמו
לולב וגלגלה הרבה עיניים, ומשכה את המילים, ושאלה אותי אם היא
יכולה לשמור אותם אצלה. אני לא הייתי במאניה שהיא הייתה בו,
ולא היה לי חשק לשחק, אז פשוט אמרתי שלא, ושאני רוצה אותם. אז
היא שאלה אם אני אסכים לקבל תמורתם כסף. "זה לא יפה מה שאת
עושה," אמרתי בנימה עצובה, והיא פתאום כמו פנייה אורו, והיא
אמרה שיש לה אלף שקל מיותרים, והיא לא יודעת מה לעשות איתם,
ואם כבר לעשות איתם משהו, אז לקנות את התחתונים שלי ממני,
"לזכר שנים עברו," היא אמרה. אמרתי טוב, נו, והיא אמרה רגע,
וחזרה עם שטרות, וספרה לי אחת-אחת באטיות שטרות של מאה, ואז
כמעט בעטה אותי מהדלת. הלכתי לפני שתבין שעשתה מעשה טיפשי.
זרקתי את השטרות במגירה, ליד אוסף השעונים הגנובים שלי, וחשבתי
איך לבלות את המשך הערב. השעה הייתה בערך 8 בערב, יום... לא
זוכר איזה יום, נדמה לי רביעי, וחשבתי ככה לדבר עם הרדיו
בינתיים, עד שיתחשק לי קפה. אבל הרדיו, כלומר הקריינית, לא היה
לה חשק אליי, והרגשתי שהיא מדברת למישהו אחר שאולי נמצא מרחק
עשרות קילומטרים. בטח הוא החבר של הבת שלה, והיא חושבת איזה
חבר מוצלח יש לבת שלה, וכמה כיף לה, לבת שלה, שהיא זוכה
להזדיין עם גבר כזה מוצלח, שמביא לה עוגיות וקפה למיטה, ומעסה
לה את כפות הרגליים. אבל אני לא מביא לאף-אחת עוגיות וקפה
למיטה, ולא מעסה לאף-אחת את כפות הרגליים, אז היא חושבת שאני
לא מוצלח כמו החבר של הבת שלה, ולא מגיע לי שהיא תשדר אליי. אז
סגרתי את הרדיו. עמדתי מול החלון הפתוח, כמו בובה, ונתתי לכל
מי שיתחשק לו לבהות לי בלבן של העין. בהתחלה הם לא שמו לב שאני
שם, ואז הם היו נעצרים, ובוהים בי ומחליפים רשמים, וכותבים
לעצמם כל מיני הערות על הלבוש שלי, דרגת הזיפים, אורך הפאות
והשיער, וסגנון התסרוקת. אחרי זה סגרתי את החלון כי נמאס לי,
וישבתי בכורסה. האוכל שאכלתי לא רצה להתחרבן, אז הדלקתי את
הטלוויזיה וראיתי טניס. ראיתי כדור לבן או צהוב או ירוק, זז
מצד לצד לאורך מגרש, כששתי נשים שריריות מכות בו ללא רחמים...
זה גרם לי להיות מאוד עייף... והרגשתי שאני נרדם...