הכרתי אותה כשהייתה ילדה קטנה,
רק לרגע בו אביה צילם אותה על מכסה המנוע
הרגשתי משהו מיוחד,
כאילו עוד אראה אותה
עוד הרבה-הרבה זמן
בגלל זה התעניינתי, "איך קוראים לך?"
היא ענתה תשובה מתנשאת וחצופה,
היא לא אמרה לי את שמה
"קוראים לה שילה," אמרה אימה,
והידקה את הכסות על כתפייה
היא בינתיים עלתה על מכסה המנוע, ורקעה ברגליים
אימא שלה גערה בה, והיא צחקה בפחד מהול בבוז
האוטובוס עמד מאחורינו, אני ואבא שלי,
אבא שלה צילם את אשתו גוערת בבתו, וזה היה מוזר,
אבא שלי מאוד התפלא
"צילמת?" הוא שאל אותו
"כן," אמר אביה של שילה כאילו לכד רגע היסטורי,
ולא ניתק את עיניו מאשתו הגוערת בבתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.