[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא דפדף בין האריזות הדקות שבאוסף התקליטורים שלו, לאחר שנמאס
לו מהשקט שעטף את החדר והתחיל לחדור לליבו. הוא הגיע לתקליטור
שחיפש והוציא אותו מהעטיפה. צליל הפסנתר המעודן של גלן גוּלד
החל להישמע כשהתקליטור של וריאציות גולדברג החל להסתובב. בלי
ששם לב, הצטברה בליבו מין תקווה מגוכחת שהמוזיקה תפיג לא רק את
השקט, אלא גם את החושך שהיה בחדר.
אחרי שסיים להפעיל את הפטיפון הישן, הוא שב לעשות את מה שעשה
קודם במשך דקות ארוכות - חיתוך סלט. סלטים בשבילו לא היו עניין
סתמי. אם הוא הכין סלט, הוא לעולם לא היה מכין אותו בצורה פחות
ממושלמת, החל בבחירת המרכיבים וכלה בקיצוצם המופתי, וכמובן שלא
חרג ממנהגו הפעם. הוא היה מרוכז כל כך בחיתוך הדק של הסלט שהוא
לא שם לב שכבר החשיך. כמו הסלט, גם החושך לא היה עניין שגרתי
מבחינתו, לפחות לא באותו האופן שהוא שגרתי אצל אנשים אחרים.
זאת מכיוון שאם הוא היה מחכה זמן רב מדי בחושך,
הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת הייתה מגיעה. היה מאוחר מדי להדליק אור.
הוא כבר שהה זמן ממושך בחושך, ואין טעם לנסות למנוע
מהַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת להגיע. ובין כה וכה, הוא הרגיש בודד. כמה
תזיק לו קצת חֶבְרה בשעת ערב מאוחרת שכזו?
הוא לקח לידו גזר, חתך לו את הקצוות, והתחיל לחתוך אותו.
בתנועה איטית, עדינה ומדויקת, הוא חתך את הגזר, מימין לשמאל.
כל פרוסה שחתך מקצה הגזר הייתה דקה כמו שערה - בדיוק בעובי
המושלם.
"הסלט מוכן כבר?" שאלה הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת בנימת החוצפה
האופיינית.
"עוד לא. אסיים לחתוך את הגזר, ואז." הוא ענה.
הוא המשיך לחתוך, פרוסה אחר פרוסה. הסכין החדה, שטרח להשחיז
בקפידה כל יום, עברה בקלות דרך מה שנשאר מהגזר. רק עוד כמה
חיתוכים נוספים, והגזר יהיה כולו פרוסות דקות.
"סיימתי," הוא אמר.
"זה בסדר. אתה יכול להמשיך." ענתה הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת.
"אבל סיימתי. הסלט מוכן." הוא התעקש.
"אבל תמשיך בכל זאת!" אמרה הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת בטון תקיף.
הוא המשיך לחתוך. באותה התנועה האיטית, העדינה והמדויקת, הוא
המשיך לקצוץ מימין לשמאל. בתחילה הוא קצץ לא-כלום, פילח חתיכות
אוויר לשניים. הוא הביט בַּטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת, מצפה לסימן
שמורה לו להפסיק. ככל שהתנועה נמשכה, הסכין המשיכה לנוע שמאלה,
והתקרבה לקצות אצבעותיו, עד שהוא החל לחתוך פרוסות דקות מקצה
האצבע האמצעית שלו. פרוסות דקות, בעובי של שערה, ירדו מאצבעות
היד השמאלית שלו, אחת אחת. הוא התעלם מהכאב. הוא ידע שאם הוא
יביע יותר מדי סבל, הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת תכריח אותו להמשיך עד
קצה הזרוע.
"זה נראה לי מספיק," הורתה הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת.
"כמובן," הוא ענה באיפוק. הוא עדיין לא היה מרוצה, והביט
בַּטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת במבט לא מסופק.
"אה! כמובן, שכחתי מזה," אמרה הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת.
הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת הסתכלה על מה שנשאר מן היד השמאלית
החתוכה, ובתזוזה קטנה הצמיחה חזרה את מה שהיה חסר.
"תודה רבה," הוא הודה לַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת, והתרגל להזיז שוב
את אצבעות ידו השמאלית. את הדם שנזל על כל השיש הוא ניקה
בסמרטוט, סחט אותה לתוך כוס זכוכית ונתן לַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת
לשתות.

הוא חיכה עד שהַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת תלך כדי להדליק את האור.
הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת לא אוהבת אור, ולכן היא לא מגיעה באור. אך
הוא לא יכול להדליק את האור עד שהַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת תלך, כדי
לא להרגיז אותה, או גרוע מכך - להרגיל אותה לאור.
"כמה נפלאים החיים!" חשבה לעצמה הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת כשהסתלקה
משם. הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת היא בסך הכול יצור חביב, אך צריך
להתרגל לחוש ההומור הייחודי שלה. הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת אינו
יצור חברתי במיוחד, ולא רב הניסיון שיש לה בהתנהלות תחת
מוסכמות ההומור של החברה. וכמובן, קיימת בעיה נוספת - האהבה של
הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת לאיברים חתוכים ודם.

הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת שבה לביתה החשוך והשתקעה בספה. בבית של
הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת אין שום מנורות ושום פתחים אל העולם
החיצון, כדי להשאיר את הבית חשוך תמיד. כמעט עשור עבר מאז
שראתה את ביתה בפעם האחרונה בשל כך. היא בהתה זמן ממושך בחלק
הבית שבו היא ידעה שתלויות כמה תמונות, ואף על פי שלא ראתה
אותן כבר שנים בגלל החושך, היא חשה שנאה עמוקה בכל פעם שחשבה
עליהן. הן הזכירו לה את הזמן בחייה שבו היה לה אכפת מיצורים
אחרים, ואת הפצע שנשאר פתוח מאז. בלי ששמה לב, המחשבות על
התמונות התלויות הפכו לחלומות, והַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת שקעה
בשינה עמוקה.

הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת המשיכה לחלום, על התמונות ועל הזמנים
המאושרים שהיו בחייה. הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת פגשה אז בחור אחד
שהיה בסך הכול די חביב. הוא היה אדם שגרתי לחלוטין בכל דבר,
מלבד בתחום אחד. הוא היה אדם כשרוני ויוצא דופן במיוחד בתחום
הקולינריה, והוא נהג להכין לַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת סלטים מצוינים.
יום אחד, מבלי ששם לב, הוא חתך את הסלט בדיוק כה רב, ועם סכין
כה מושחזת, שבכלל לא שם לב שחתך לעצמו חתיכה קטנה מהאצבע. הוא
הכניס את החתיכה לסלט, ונתן לַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת לאכול ממנו.
באותו ערב הכול השתנה. כל מה שרצתה הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת מאז
הוא לטעום שוב מאותו הטעם. היא הפכה אובססיבית לבשר אדם.

לַבּחור נמאס די מהר מן הטעם הייחודי של הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת,
והוא החליט להביא את חיתוכי האיברים לקיצם. באמצע לילה אחד הוא
לקח סכין ותקע בבטן של הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת, והוציא את ליבה
ממקומו בין צלעותיה. כשהַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת קמה, היא נחרדה
לגלות שליבה לא נמצא איפה שהיא השאירה אותו, ומיד הצמיחה אחד
חדש. ליבה אמנם נרפא מיד, אך היא לעולם לא סלחה לַבחור על מה
שעשה. היא חזרה הביתה והסתגרה שם כמעט שנה. היא כעסה על העולם
וסגרה את התריסים וניפצה את המנורות. מאוחר יותר היא חסמה כל
כניסה לביתה. רגשותיה לא נתנו לה מנוח והיא נשארה אומללה. היא
חשה בכל דמה את הרצון לנקום. אחרי שנה של התאפקות,
הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת חזרה לאותו הבחור, והחליטה שתחזור לפגוש
אותו בכל פעם שתוכל לבוא בלי להסתנוור. הוא, מצדו, המשיך להכין
סלטים בדקדוק מושלם. הוא רצה לפתוח מסעדה, אך ידע
שהַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת לא תאפשר לו.

הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת רצתה לשוב לחייה הקודמים והנפלאים, אך
כמובן שזה היה רק חלום. הַטְּרוֹפּוֹפְלֶצֶת התעוררה, וחשבה על
כמה שהחיים שלה נפלאים, ועל כך שלא הייתה משנה בהם דבר, אפילו
אם הייתה לה היכולת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד אישה?
רק בבמה חדשה!





פנינה רוזנבלום
מנסה את כוחה
בסלוגנים, אמרו
לה שחרוזים
הולכים היום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/17 6:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון שטויר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה