בואו נגיד שכתבתי שיר
וחסכתי לעצמי את הבושה של להתמודד עם החיים,
ונגיד שהמוטיבציה שלי הביטה הצידה לרגע,
נתנה לי לברוח לעולם של שינה עמוקה,
ונתנה לעיניים שלי להיות קצת פחות אדומות,
למרות שהעייפות היא לא הסיבה היחידה לשק הנחשים סביבן,
ונניח שיום אחד כתבתי גם סיפור,
אפילו, נניח, רומן.

בואו נגיד שברומן הזה,
הוצאתי את הפנטזיות שלי על המקלדת,
והדמות הראשית והמשנית התאהבו וחגגו יום הולדת,
ובואו נגיד שהפסקתי לשים לב לכל מיני הפסקות בחיים,
כי יותר נוח לכתוב למחשב את מה שאני רוצה,
ואחרי זה לשיר לעצמי בזמן שאני הולך ברחוב,
בלי מצב רוח, בלי יכולת לצאת מזה.

בואו נגיד שגם מוזיקה זה דבר ריקני,
בואו נגיד שעצבים זה משהו זמני,
כי גם לשקר מותר לפעמים.

בואו נגיד שכתבתי רומן,
על אלימות ואגרסיות מודחקות,
על אנשים מזיעים מעבודה שאני לא עושה,
על פשעים שאני לא מבצע.
על מוות שאני לא חוויתי, על זריקת הזין של העולם שאני כן,
על אדישות שפוגעת, על אגו.

למחרת בבוקר, בואו נגיד שהתעוררתי לקדיחות בקיר של הבית לידי,
ולבכי לא שלי,
כי הפסקתי לבכות מתוך שינה כי זה לא עוזר באמת.
בואו נגיד שהראש שלי כואב כבר כמה ימים,
ובואו נגיד שהלב שלי לא ל ג מ ר י החלים,
ובואו נגיד שהזין שלי לא חושב,
והיד גם לא.

בואו נגיד שהגעתם עד לפה,
וקראתם על הכלום שנקרא החיים שלי,
ושאני לא היחיד שקורא את השורות האלה.