המחשבה הייתה אטית כשהוא ישב בגן מול השעון הגדול שהתנשא
מהרחוב הסמוך. השעה הייתה כזאת, וגם השעון הגדול אמר את זה.
הוא טמן את ידיו עמוק בכיסים, והידק את הצעיף סביב צווארו.
העיר הייתה מכוסה שלג רך, כמעט נוזלי, והוא טפטף מצמרות העצים
וממרומי המגדל הגדול עליו נישא השעון. שעון היד שלו והשעון
הגדול בראש המגדל אמרו את אותה השעה, וזה נמשך ככה כבר שנים.
הזמן היה תפור עליו כמו חליפה בדיוק של חלקיק שנייה. הוא הרגיש
שהוא נחנק. הוא שמע את נהמות האוטובוסים לא רחוק מהרחוב הסמוך,
ליד השעון. אוטובוס כבד מעלה עשן לבן מלוכלך הוריד והעלה
נוסעים, הוא הצמיד את פניו לכפותיו כמנסה להביט דרך זכוכית
ממקום מואר למקום חשוך. הקולות נדמו. כאילו זולגות לאט-לאט
מהרחובות ונמסות לתוך האספלט. הסביבה שינתה אט את פניה, וכמו
התחדשה. תחילה בנקודות קטנות מאוד כגודל צלחות, ואז התפשטה כמו
כתמים, על פני הבתים, העצים, הגן, האספלט, השמיים. אור גדול של
אביב מילא את נחיריו וחושיו, והשעון צלצל פעם אחת. השעה הייתה
אחת בצהריים, וזו לו, לאיש, פעם ראשונה בחייו שהוא שומע את
השעון, שהפסיק לצלצל לפני עשרות שנים. הוא שמע כרכרה עם סוסים,
ואפילו את קול הסייס מהסה את סוסיו. ילדים התרוצצו מ-כל עבר,
לבושים תלבושת שלושה רבעים, זורקים אבנים לריבועים מצוירים
בגיר על האספלט השחור, וקופצים מריבוע לריבוע. היו כאלה ששיחקו
בגולות, והיו שרכבו על אופניים קטנים עם גלגל עזר. האיש הביט
סביבו בהשתאות, לבו הלם בחזהו. הוא ידע שאם יביט בשעון שעל
מפרק ידו, לא יראה את השעה אחת, אלא שעה אחרת. הוא ציפה לזה
ארבעים שנה, ועתה לא היה יכול להוציא את היד מכיסו ולהביט
בשעון, לא היה לו העוז לכך. זה היה מופלא מדי מכדי להאמין.

פרנקי וג'וני
פרנקי מצץ סוכריית מנטה חריפה בלשון המתגלגלת שלו. הוא הביט על
הבניינים הגבוהים הבוערים באש ניאונים. חג המולד הגיע, ואתו
סוכריות מתפצפצות ובלוני גומי. משלוח הסמים היה מוכן, והוא היה
מוכן לקטוף את המזומנים המרשרשים. ג'וני הדליק את האור וסגר את
דלת הברזל. אורות הניאונים הלבנים השמיעו קולות פצפוץ כשהם
נדלקו זה אחר זה, מהבהבים וכבים ושוב נדלקים עד שהאור התייצב.
דלת הברזל נסגרה חרש מלמעלה כלפי מטה על-ידי המנוע שהשמיע
המהום כבד וחדגוני. ג'וני ניגש אליו ושאל אותו כמה סוכריות
מנטה יש לו בכיס. פרנקי אמר שהוא לא יודע, ושהוא ישמח לתת לו
סוכריית מנטה אחת. ג'וני סירב. הם הלכו לעבר המשרד, שהיה בסך
הכול חדר קטן עם קירות בלוקים חשופים. מנורה עירומה אחת
שהשתלשלה מחוט חשמל הפיצה אור עמום. היה שם שולחן פלדה לבן
ושני כיסאות. שני הכיסאות היו משני צדי השולחן. כל אחד מהם תפס
לו כיסא, והתיישב עליו. ג'וני הוציא מכיסו מסטיק ודחף אותו
לפיו. זה היה מסטיק עלמה בטעם לימון. הוא הניח את עטיפת המסטיק
ברישול על השולחן, ולעס את המסטיק שלו כשהוא מסתכל בפרנקי.
פרנקי רק מצץ את סוכריית המנטה שלו ונדד עם עיניו על פני קירות
המשרד הקטן. ג'וני הוציא את האקדח מנרתיקו, והניח אותו על
השולחן כשידו מונחת עליו, ואז סינן - "פישלת, פרנקי," פרנקי
הביט על האקדח ועל ידו של ג'וני שמונחת עליו, ואז הביט אל
ג'וני בשאננות. "למה אתה חושב ככה?" שאל פרנקי. בקולו של פרנקי
לא היה אף סימן לפחד כלשהו, הוא היה שאנן לגמרי. אבל עיניו של
ג'וני היו יציבות ודרוכות, וקולו היה דרמטי מאוד. "פרנקי, יש
לך לפחות סוכריית מנטה אחת בתוך הכיס. אני צודק או לא?" סינן
ג'וני בעודו לועס את המסטיק בשפתיים הדוקות. "כן," אמר פרנקי,
"יש לי לפחות סוכרייה אחת."

פקד צדי צרפתי
גופתו נמצאה בבוקר יום ראשון בתוך תעלת ביוב ברחוב אלימלך
בראשון לציון. פקד צדי צרפתי עישן את המקטרת שלו והביט על
הצחנה שנטפה מהגופה ומהתעלה. "טוב, ברור שהוא נרצח," אמר צרפתי
במומחיות. "גם אני הייתי יכול להגיד את זה," אמר מושיק בן ה-7
שעמד לידו, "הרי הוא לא היה יכול לדקור את עצמו, ועוד בצורה
כזאת," "בדיוק," אמר צרפתי, "זה מה שחשבתי," צרפתי גילח את
הזקן שלו מול המראה ומלמל - "עכשיו נשאר לברר מי רצח את
המסכן..." "זה בטח לא אני," אמר מושיקו. "אני יודע," אמר
צרפתי, "אבל מי? אולי כדאי שאשאל אותו," "אתה לא יכול לשאול
אותו, הוא מת," אמר מושיקו כדי שפקד צדי צרפתי ילמד, אבל הפקד
לא התרצה - "גם מתים מדברים," הוא אמר. הוא ניגש לגופה וחבט בה
באמצעות המקל, "מי רצח אותך, ממזר קטן?" הוא שאל את האיש המת.
"הוא לא עונה," אמר מושיק, "הוא יענה," אמר צרפתי, ופתח לו את
הפה, "הקרימינל ג'ק ספארו רצח אותי," אמר המת בעיניים עצומות.
"אתה רואה," אמר צרפתי בסיפוק, "הוא יודע מי רצח אותו, ואפילו
אמר. התעלומה נפתרה," "אבל מתים לא יכולים לדבר," אמר מושיק,
"אני רק בן 7 ואפילו אני יודע את זה," "כן, אבל שמעת אותו,"
"לא," אמר מושיק, "אתה הזזת לו את הפה ודיברת מהבטן," "מה
פתאום?" אמר צרפתי, "אני לא יודע לדבר מהבטן, אני שוטר," "אתה
כן יודע," אמר מושיק.  

פרגמנט
הידיים שלו היו מחוספסות, וכך ידעתי שהוא עובד או עבד בעבודה
פיזית. הוא לא היה שרירי, והתנשם בכבדות, אבל היה לו מבנה גוף
רחב, הוא היה חסון. חשבתי שהוא פראייר מספיק טוב, והצעתי לו
להתחתן איתי. כמובן ששיחקתי את המשחק היטב, ונתתי לו לחשוב
שאני אישה נאמנה, מפנקת, שיודעת לחשוב ולא מדברת הרבה, ורואה
אותו כדמות נערצת. החתונה נערכה באולם השמחות "שלוותה", ומיד
אחרי החתונה נכנסתי ממנו להיריון. כשהילד נולד, יזמתי ריב,
לקחתי את הילד, התגרשתי ותבעתי מזונות.