אז זה לילה, והרחוב מסומם
מלאכי נחמה יורדים משמיים,
ומלאכי חבלה מכסים את פנים החדרים
אני שותה שלוק מים מתוך נשמתי,
גם היא יבשה לפעמים כמו המדבריות בדרך לערד
ערפל גדול מכסה את השמיים
מכינים לי חבל תלייה, אבל זה לא נורא,
תמיד שפטו אותי לכף חובה
העבר שלי מלא בדם,
וגם הידיים
חטאים, חסדים, גאווה ובושה
"הוא מחופש, לא אמתי"
"הוא חושף את עצמו יותר מדי, הוא גר בבית זכוכית"
"הוא מתלונן על כל דבר (מבחינה חברתית)"
"הוא כותב רק על עצמו"
"הוא מגלומן, יש לו רגשי נחיתות,
הוא גאון, הוא טיפש, הוא אמיץ, הוא פחדן,
הוא מוצלח, הוא לוזר..."
זה לא נגמר
הכול אמרו עליי, וזה לא נגמר
מה אמרנו לפני שמונים אלף שנה?
"לא משנה מה תעשה, תמיד למישהו יהיה מה להגיד,"
לא ככה?
אם למישהו יש בעיה איתי, שיעמוד בתור, או יצטרף למועדון...
כי אני אמשיך להגיד מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ואיפה שאני
רוצה,
לא תהיה פה סתימת פיות.