היא מצטלמת הרבה,
שומרת את הדברים לעצמה.
מישהו פעם אמר לה שבכל תמונה יש חלק מהנפש שלה,
והיא לא התכוונה לחלק את הנפש שלה שוב לאנשים אחרים.

היה איזה צבע סגול,
תחושה כזאת,
אולי זה מהעיגולים מסביב לעיניים,
אחרי שמביטים במראה הרבה זמן
אבל זה יותר קשה כי לא חולקים את הנטל עם אחרים.

זה היה הפחד שעצר, כל פעם,
טרמפ על המחשבות שלה.
היא קיבלה אותו תמיד כאורח לא רצוי
והוא נשאר לישון אצלה בבית,
לפעמים לשבוע או יותר.

היה יום שבו היא לקחה את המצלמה
והדפיסה שתי תמונות ואז,
ברגע של זעם חסר צבע,
היא זרקה את המצלמה על הקיר והיא נשברה ובכתה.

היה איזה יום שהיא חסכה בו כסף,
ואז היא הלכה פעמיים לחנות,
כי צריך פעמיים בשביל לקבל אומץ מתאים.
היא קנתה את המצלמה הכי יקרה,
כדי שרגעי השמחה שלה ישארו לעד,
חסינים להתקפי החרדה.