שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא התרחבה מעט, אבל
החיוך המבויש והעדינות המאופקת הזו שהיא ניחנה בה כמו קפאו
בזמן. הוקל לי.
שוחחנו, ובעיקר שתקנו. עם הזמן, ההתרגשות שהציפה אותי לקראת
המפגש התחלפה בעייפות מצטברת. הרגשתי חנוקה ממחשבות,
ועם זאת הרגשתי הכרח להמשיך לדבר כדי למלא את החלל ששרר
בינינו.
"אני לא חושבת שכדאי שניפגש שוב", היא אמרה פתאום.
הפניתי מבטי אליה בחוסר הבנה.
"אני חושבת שמיצינו, דיברנו על הכל. כל אחת מאיתנו נמצאת במקום
אחר, ולא נוכל לגשר על הפער הזה. את מבינה?"
"אני מבינה, באמת. תודה על הכנות. אני... אני חושבת שאני אלך
עכשיו".
"לא, תישארי", היא לחשה בעודי קמה ללכת.
"אני לא מבינה", אמרתי.
היא נאנחה, "אני לא באמת התכוונתי... השתיקות, המבוכה, קשה לי
לעמוד בהן. לא התראינו כל כך הרבה זמן, וכל הסיטואציה הזאת
הרגישה לי מוזרה".
"ככה בדיוק גם אני הרגשתי", אמרתי בהקלה.
"יש לי רעיון!", היא אמרה במין השתובבות של ילדה קטנה.
"תעצמי עיניים", היא המשיכה, "תסמכי עליי".
בעיניים עצומות יכולתי להרגיש את גופי בוער ממבוכה, הרגשתי בה
מתקרבת, לופתת את זרועותיה סביבי. היא העבירה את אצבעותיה
בשערי, ונשקה לי.
כאב חד בקע מבטני לפתע, שטף דם החל לזרום במורד גופי.
"מצטערת", היא לחשה לי. פקחתי את עיניי וצפיתי בדמותה המטושטשת
הולכת הרחק ממני.