אסנת אינציגר-אלון / במרפסות |
ביישני ושותק, מניד עפעף
בוהק באלפי זריחות חדשות
כמו קשת בענן.
מילים נשאה הרוח, לא יחזרו
לעולם לאותו מקום,ושתיקת עולם
נגזרת עליהם, לאהוב ללא תנאי
עולם ומלואו.
את מילותיי שלי אשא בחדרי לבי
הישנים והמוכרים, אוהב ללא גבולות.
חורף עקשן שמילותיו רדומות בו
ממשיך לקרר את חוויותיי
משורר דברים על אמיתות חצויות לפעמים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|