"לא רציתי לומר את זה, אם כי חששתי שאצטרך. תביני, זה לא
שגרתי, אבל אני כבר לא יכול מבחינה מוסרית להחזיק את זה אצלי.
אז בימים ההם כשחשבת שאני, האמת שאין לי מושג מה חשבת עליי אז,
בכל מקרה, יצא לי להסתובב פה באיזור כמה פעמים ולחשוב. המחשבות
חמקו ממנו, ואת לא מאמינה כמה קשה היה לי להחזיק באחת. האמת
שאין לי מושג איך אני באמת אומר לך את זה, כי המחשבה היא כה
חלושה ושברירית, שאני מפחד שבדרכה ממני אלייך היא תעלם ותפוגג.
חשבתי שאני אוהב אותך אז, וכנראה באמת אהבתי אז, בדגש על אז.
אבל בזיכרוני אני לא. אני אסביר: הזכרונות, המחשבות, הן
רעיונות, רעיונות שטבועות בנו מעצם היותנו קיימים, או יותר
נכון, מעבר לקיימים, מעצם היותנו עצמנו. אדם מקבל או מייצר את
המחשבות שמתאימות לו. אז חשבתי על עצמי כתבנית, ממנה יכולות
לצאת שלל עוגות, אך התבנית תשאר תבנית, הצורה לא תשתנה. סברתי
כי אני כבול תחת הגדרה כלשהי והאהבה, היא.. היא כחלק מהתבנית
שהיא אני. האהבה שלי אלייך היא מקום שהייתי צריך למלא בשביל
להיות עצמי, מין אישור לעצמי. ומה שיפה זה שהאמנתי באהבה ההיא,
ומפני שהאמנתי באהבה ההיא, היא גם התממשה. ואכן, כך היה. הייתי
מאוהב בך. אבל היום, אני לא רוצה להיות בתבנית ההיא, אני לא
רוצה שום קשר אליה, אני מסתייג מעצם היותי עצמי, אני מסתייג
ממה שאני, ולכן, אני גם מסתייג מאהבתי אלייך. וכנראה שזה בגדר
בריחה, מפני שאני לא יכול להשלים עם מה שנהפכתי להיות. או יותר
נכון, עם מה שאני ועם מה שאהיה. אין לי דרך מוצא, אני שוקע.
בגלל המחשבות האלה... אני מפחד, כי לא רק שאיבדתי אותך, אני
מאבד גם את עצמי. אז אני מתרחק ממך, כי את דבר האחרון ש."


"אני חייבת לקטוע אותך, אבל אתה פשוט מזיין לי את השכל ונשבר
לי."