[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
חופשה בקיבוץ

"למה אתה בוכה?" שאל אותי דני.
"אני לא בוכה" עניתי לו בקול רועד.
התשובה שנתתי לו הייתה מוזרה לאור הדמעות שזרמו במורד לחיי.
דני היה בן כיתתי, ילד פרוע ותלמיד גרוע שגם בכיתה ד' עדיין
התקשה בקריאה וכתיבה. הדרך לבית הספר עברה ליד ביתו ורצה הגורל
שבדיוק כשעברתי שם, הוא יצא מביתו. צעדנו בדומיה בלי להחליף
מילה נוספת כל הדרך. המשכתי לבכות בלב פנימה, אבל לשמחתי, הפעם
בלי דמעות חדשות.
לא רציתי לספר לדני למה אני בוכה. גם אם דני היה חבר שלי, לא
הייתי מספר לו, כי מה הוא מבין? הוא יודע מה זה קיבוץ? הוא היה
פעם בקיבוץ? ברור שלא. יש לו סבא וסבתא בקיבוץ? ודאי שלא. הרי
לאף אחד אחר בכיתה אין בכלל סבא וסבתא.
היה זה יום קשה במיוחד. יום החזרה מחופשת הפסח. אתמול בבוקר
עוד התעוררתי בקיבוץ הפורח והנה אני עכשיו צועד עם פרא האדם
הזה לצידי כשסירחון פח הזבל של ביתו מכה בנחיריים. אין מדרכה
והחול נכנס לי לתוך הסנדלים. אבנים קטנות מציקות לי כאילו והיו
מסמרים אבל אני לא אעצור פן אאחר. אמש חזרתי באוטובוס מעמק
הירדן הירוק בתום שלושה שבועות של חופשה בקיבוץ ועכשיו אני
בדרך הטובענית לבית הספר האפור והקודר. איזו נפילה.
מה לא היה לי שם בקיבוץ?, גלידה נהדרת שסבתא הכינה ושכזו טעימה
אין בעיר, מיץ תפוזים טרי שסבא היה סוחט לי מתי שרק ביקשתי,
חדר אוכל שבו אתה יכול לבחור איזו מנה לאכול, מרחבי דשא
אינסופיים בהם אפשר היה לשחק כדורגל עם בני הדוד, פסלים בכל
צומת ופרחים ושיחים גזומים בקפידה, דגים ששחו ביובל הירדן שעבר
לו באמצע הקיבוץ בתעלה מחופה ברשת, ופינת חי שניהל דודי ביד
רמה ובה מיני קופים ואיילים, ברווזים וברבורים, טווסים
ותרנגולות פנינה, פרות וכבשים, סוסים וחמורים. אפילו אגם קטן
עם גשר נטוי היה שם.
כמה שמח הדוד כשבאתי בוקר אחד לעזור בעבודה בפינת החי. בעוד כל
שאר הילדים הועבדו שם בעבודות קשות של העמסה והובלה, עידור
וקלטור, הרי שלי הוא נתן עבודה קלה, קלילה, "ממש כיף תענוג
יהיה לך" הוא אמר אלא שגם אותה לא הצלחתי לבצע. אחרי כמה דקות
בשמש היוקדת התחלתי לראות שחור בעיניים. "לא נורא" פטר אותי
הדוד בחיוך מבין והושיב אותי בצל עם כוס מים צוננים.
וביום אחר הדוד השני לקח אותי בטרקטור לשדות התירס הרחוקים,
ואני ישבתי על ברכו כשידיי אוחזות בהגה הרוטט. פעם או פעמיים
היה הדוד מרים ידיו מההגה ומשאיר לי את מלאכת הניהוג במה
שהסתמן כפסגת הנופש.
בחום הצהריים הכבד היה הקיבוץ כולו נעצר למנוחת התרגעות. את
המאוורר היחיד שהיה להם העמידו סבי וסבתי מול מיטתי. הטרטור
המונוטוני והרוח המצננת שייצר המאוורר הפילו עלי תרדמה נעימה.
אחר הצהריים הייתה שעת הבריכה. מי הבריכה הקרירים הפכו את חום
הצהריים לזיכרון עמום. בהשתאות הבטתי בילדי הקיבוץ השזופים
מזנקים ממרום המקפצה ושוחים במהירות מכל עבר. צרחות שמחה התחרו
בשריקות המציל שנכשל שוב ושוב בניסיונותיו לסלק ילדים ממסלולי
השחייה המוסדרים.
וביציאה מהבריכה, ארבע פסיעות והנה אני בגן המשחקים ובו נדנדות
וקרוסלה, וגלגל ענק ומטוס קרב ישן שחופתו פתוחה ואני נכנס
לתוכו ויושב במושב הטייס.
אבל אין הרבה זמן כי צריך לחזור ולהתקלח וללכת עם הסבא השתקן
לתפוס מקום לקראת הסרט שיוקרן שם בערב. את שני הכיסאות
המתקפלים שהבאנו, הצבנו  במקום טוב והמתנו בשתיקה לתחילת
ההקרנה. בין תא המקרין לבין המסך הגדול היה שדה ריק. לא גג ולא
קירות ולא אולם. רק חול עליו היינו מציבים את הכיסאות ומשנים
את מיקומם כדי שגם אני אצליח לראות דרך ים הראשים שמלפנים.
ואיזה כיף היה כשכיבו את האור והסרט התחיל. ותמיד, אבל תמיד
הוא היה נקרע באמצע, ואז האור היה נדלק, וכל ילדי הקיבוץ שרקו
וקראו קריאות בוז למסריט, וכולם היו צריכים לחכות עד שהדבק
יתייבש, ואז שוב חושך והסרט ממשיך עד לקריעה הבאה. איזה צחוק.
ובגמר הסרט הליכה לארוחת הערב בחדר האוכל, וכל מרכיבי הארוחה
פרוסים לפני ואני מחליט מה לקחת וכמה מכל דבר. ובסיום הארוחה
צעידה לעבר הטלפון הציבורי שבשער המשק, עמידה בתור לצד סבי
שחייג להוריי ומסר לי מיד את השפופרת לתוכה צעקתי איזה כיף לי
כאן.
ובשבילים באים מולנו אנשים, מי ברגל ומי על אופניים, וכל אחד
מברך אותנו ב"ערב טוב" וסבי יוצא משתיקתו ומשיב להם בברכה
דומה, וכולם אדיבים ומחייכים. וכולם לבושים בבגדים אחרים
מבעיר. הגברים בבגדי חאקי וכובע טמבל גדול לראשם והנשים בשמלות
מבד וילון גס שנתפרו במידות מלבניות אחידות.
וריח מיוחד היה לאדמת המקום. ריח נעים, ייחודי של קרקע כבדה
מעובדת. והריח נדמה לי כבושם.
ושמות מיוחדים היו לילדים בקיבוץ. להבדיל מעדר האבריימל'ך,
החנות והשרות והיקובים שהכרתי בכיתה, הרי שבקיבוץ הילדים נקראו
יערית ואילאיל, אורנן ואמרי, ידין ונדב. שמות מלאי מרץ
ורעננות.
והיה למקום גם שפה משלו. "משק" הוא הקיבוץ בלשון המקומיים,
"נקודה" היה כל ישוב אחר, "חבר" הוא כל אחד שגר במשק, "חדר"
הוא הדירונת הקטנה בה גרו, "מטבחון" הוא הכוך הפצפון שרק אדם
אחד יכול היה להיות בו, "דו - פייה" הוא הצינור להשקיית הגינה,
"גלובוס" הוא עט, "אקונומיה" היה המחסן ששימש כאפסנאות המזון,
"תלושים" היו הכסף המקומי איתו ניתן היה לרכוש ממעט המוצרים
שעמדו למכירה בצרכניית החברים , "חשמליה" היה המקום בו תיקנו
מאווררים ששבתו, "מעגלה" היה צריף לוהט מחום בו עבדה סבתי
בגיהוץ הכבסים של חברי המשק, "ארוחת מנחה" הייתה שעת התכנסות
משפחתית סביב שולחן אחד בארבע אחר הצהריים בדיוק, "כלבויניק"
היה כלי נירוסטה שהוצב על כל שולחן בחדר האוכל ואליו הייתה
נזרקת הפסולת והיו גם "חדר ילדים" ו"מגדל מים" ו"פלחה"
ו"מזכירות" וכל מילה מאלו טפטפה למוחי עוד ועוד טיפות של
זיכרון מהתענוג המושלם שהגיע לסיומו העצוב יום קודם.
עוד מעט יסתיים שביל החול ובניין בית הספר יתגלה לעיניי. ואני
אכנס לכיתה הצפופה ואשב על כיסא העץ הקשה ליד שולחן העץ שופע
חריטות קודמיי ואקשיב למורה הצועקת. או שרק אעשה עצמי כמקשיב
אך בפועל אנסה לחשב כמה ימים נותרו עד לחופשה הבאה בקיבוץ. לו
רק היה אפשר לחזור לאתמול, לאותם רגעי אושר שבקיבוץ.

מאז אותו בוקר כבר עברו עשרות שנים. שבעה בני דודים היו לי
בקיבוץ. כולם עזבוהו כשבגרו. הם הסבירו שמאסו בעבודת הפרך
בפינת החי, מאסו במחסור התמידי, שנאו את הפרידה הכפויה מההורים
בכל ערב בשער בית הילדים, ושנאו את האחידות הסוציאליסטית
שלצידה התקיימה אפליה מחתרתית של שווים יותר. לי הם סיפרו על
רגעי האושר שחוו כשבאו לבלות את חופשת הקיץ בביתנו שבעיר.
לסבי וסבתי אני ממשיך לחזור מדי שנה. הם קבורים בבית העלמין
שבקיבוץ בנקודת נוף יפה המשקיפה על עיקול הירמוך. הקברים לא
השתנו אבל הקיבוץ כן. הוא  הופרט ונבל. אבל למרות כל המשברים
שידע, עדיין אדמתו מדיפה את אותו ריח בושם נפלא. וכך בכל שנה
מחדש אני נושם אותו מלוא ריאות, נזכר בחופשות המאושרות בקיבוץ
ומתחיל את כל הסיפור מהתחלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמישהו יציל...
כי טבעתי בגבב
המילים
בעלות עוצמה הן
המילים
והן אוחזות ולא
מרפות.
אבל אולי זה
לטובה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/12/16 2:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה