התעוררתי כשאיזה אחת בכתה לי על חבר שלה, אותו אולי הכירה
חודש, על זה שהוא הלך, והיא לא יכולה לגשר על הפערים, ועוד זבל
בכייני נוסח גיל 18. אמרתי לה, מותק, עוד שנה תשכחי מה השם
שלו, ועד שתתחתני יהיו לך מלאן גברים, ולאט-לאט אף-אחד לא יהיה
באמת משמעותי, רק עוד תחנה בדרך שלך. ויהיה לך גבר שתחזיקי בו
רק למען הילדים, ואת לא תישארי מלאך, מותק, לא, את תהיי מלאה
משחקים ותככים, כמו דמות מזוינת באופרת סבון לטינית, מה קוראים
טלנובלה, ואף-גבר לא יהיה חשוב, רק הילדים שלך, ולא תהיה אהבה,
לא תהיה אהבה, בינך לגברים אחרים, מקסימום זיונים. אז הזאתי
התחילה לבכות, ואמרה לי לא, לא, אני ואתה רואים את החיים אחרת,
זה לא יקרה לי לעולם, אין סיכוי, אני לא אהיה כמו אימא שלי.
אמרתי לה - נראה עוד עשרים שנה.

ההורמונים גועשים, ואהבה ניצתת בין הרגליים בלב פועם, בתשוקה
להתרבות. אני עומד מול החלון הקטן בקיר ומעשן את הסיגריות שלי
שאני מעשן כדי למות, ותוך כדי לוגם קפה, ותוהה על אנשים הזויים
שעומדים בצד השני של הכביש, בתוך החנייה, או המכוניות שלהן
במנועים פועלים, ובוהים בי מעשן סיגריה. כולם נמלים על כף היד
שלי, אני מועך אותם כמו ג'וקים. השמיים ריקים מגשם והאדמה
צמאה. מכשפות גדולות עם שיער צבוע הולכות ממקום למקום, לכל
פינה, ומתמוגגות מזיכרונות הנעורים שלהן כנערות מופקרות. גברים
בני חמישים שחושבים שהם קאובואים, וילדים בני 23 שמתלהבים
עדיין מהמכונית שלהם. לכל אחד ואחת סיפור מרוצץ גולגלות. היא
בכתה שאני לא רואה אותה ממטר, אבל מה שהיא שכחה שאני ניסיתי
לראות אותה, פשוט היא הקיפה עצמה בחומות, אז איך אפשר. בסוף
באמת לא ראיתי אותה ממטר. גם לא מחצי מטר. נכנסתי למיטה שלי
וישנתי, וחלמתי חלומות מטרידים, והתעוררתי לבכי של בת ה-18
שממשיכה לבכות לי למה אני מנסה לנפץ לה את הפנטזיה. כי את שפטת
אותי לפני ששפטתי אותך, בגלל זה. אז אני כמובן, לארג' שכמוני,
נותן לך את כל הסיבות לאמת את החששות שלך ממני, שלא תרגישי
טיפשה. זרקת אותי דרך הדלת, פוצצתי לך את הלב דרך החלון, ככה
זה פועל. אחרי זה עישנתי את הסיגריה שלי בזמן שאת בוכה, ואת
חושבת סוף העולם, ואיזה סיפור מאוד גדול, בשבילי זה רק עוד
יום.

פוסט
הערב האחרון היה אסון נורא. הוא לא שילם עליי במסעדה, ואמר
שאני שטוחה, ושיש לי תחת קטן מדי "כמו לילדה קטנה", ושבכלל עם
גישה כמו שלי, לא יהיה לי עתיד, כי הראש שלי נמצא בין הרגליים
שלי, ככה הוא אמר, ותפיסת העולם שלי היא כמו של דיסני, אבירים
ונסיכות, וככה לא פועל העולם המזוין הזה! והוא צרח לי באוזן.
אמרתי לו שלא ידבר איתי יותר, ושאני לא רוצה לשמוע אותו יותר,
ושאני הולכת הביתה ואין צורך שילווה אותי. אמר "תפאדל, טוב
שנפטרנו," ואני כעסתי יותר כי ציפיתי שיתנצל, אבל אפילו את זה
הוא לא עשה. אז הלכתי לתחנה, ונסעתי באוטובוס הביתה, ורק
כשנכנסתי הרשיתי לדמעות לצאת, אחרי שהחזקתי אותן כל-כך חזק.
ואז צעקתי עליו שהוא בן-זונה שוביניסט, למרות שהוא גם פמיניסט,
ולמרות שהוא לא שומע, וכיביתי את האורות וניסיתי להירדם. אבל
הירח דיבר אליי, הוא אמר "מיטל, מיטל, לא הזמן לישון," למה לא?
שאלתי בזעף. "כי זה הזמן לבדוק מה הוא באמת חושב עלייך. בטח
הוא הספיק לכתוב עלייך בבלוג שלו." לא אכפת לי מה הוא חושב
עליי... ואז חשבתי על זה שוב, וחייכתי. מעניין באמת מה
הבן-זונה כתב עליי. אז לקחתי שלוק וודקה כדי להרגיש קצת ראש,
ונכנסתי באינטרנט לבלוג שלו. הבן-אדם מופרע! הוא כתב בדיוק מה
קרה שם, אבל בבלוג הוא תיאר אותי כבן, כאילו, הוא כתב שהוא סעד
עם חבר שלו, וכתב כאילו אני הייתי בן, הפך אותי לגבר. איך הוא
מעז! כנראה הוא באמת לא נמשך אליי, ולא מצא בי ייחוד כאישה, כי
גם כשהייתי שם גבר, הוא תיאר את הגבר הזה ואת מאורעות הדברים
והשיחה באובייקטיביות כמעט מחליאה, עד כמה שכתיבה כזו יכולה
להיות אובייקטיבית. בלי רגש, כאילו זו כתבה בעיתון. אמרתי אני
אראה לבן-זונה הזה, וכתבתי פוסט כאילו הוא היה אישה שמנה
וממורמרת, שמעשנת הרבה, ומלכלכת את הפה במילים לא יפות ובאוכל,
וגם מפליצה. ממש הפכתי אותו לסיוט ממין נקבה, סיוט של כל גבר
וגם של אישה. ואז נכנסתי למיטה וישנתי כמו תינוקת, כי מי הוא
בכלל! זונה!