התעוררתי למשב כנפיי השכינה מרפרפת על עיניי, ואז הבנתי שזה
הוא הריח של ה-יסמין הפורח באדנית של שכנתי הסקסית עד כאב. היא
שמה את האדנית במרפסת הקטנה כדי למשוך אליה גברים חרמנים.
ובכן, אני גבר, ואני חרמן. קמתי ומזגתי לי כוס לימונדה קרה עד
כאב, ולגמתי אותה בשלוקים גדולים, גדולים, עד כאב. הייתה לי
חרמנות גדולה עד כאב, והזין שלי עמד זקוף ומתפקע עד כאב, אבל
החלטתי להניח לכך. עשיתי מקלחת קרה עד כאב, ושתיתי קפה חזק
ומתוק עד כאב. ואז הייתי חייב לגרד את השרירים שלי בטוסיק,
הישבן שלי היה מוצק עד כאב. "אני מריחה גבר חרמן," שמעתי את
שכנתי ממלמלת מעבר לקיר, "למה הוא לא בא אליי? ל-מה הוא מחכה?"
אני צריך לצחצח שיניים, חשבתי לי כשאני מתחבט בבעיות העולם,
אבל הבעיה בין רגליי הייתה גדולה יותר מ-כל הבעיות בעולם. "אני
חייב לצחצח שיניים כדי שלא אראה רופא שיניים," מלמלתי לעצמי
בין לבין, ובדרך לכיור שמעתי אותה נאנחת ואומרת לעצמה - "הוא
חייב לצחצח שיניים כדי שלא יראה רופא שיניים... המממ...
בינתיים אני מחכה." צחצחתי היטב את שיניי, רציתי שיהיה לי ריח
טוב בפה כשאני יורד לה. שטפתי את הפנים והבטתי על עצמי במראה -
כמה שאני יפה! "למה הוא לא בא אליי...?" שמעתי אותה ממלמלת
ובוחשת בהיכל הפודינג שבין רגליה, "רק עוד רגע," מלמלתי, "רק
עוד רגע," היא מלמלה. לקחתי את התחת שלי ואת האיבר המרשים שלי
אל השכנה, והיא פתחה לי את הדלת מחייכת ועם שיער סתור, "הרי
באת סוף-סוף," היא אמרה, "אתה רוצה לטעום מהלחמניות המתוקות
שלי?" היא שאלה בהתגרות, ונגעה בשדיה. "אני אשמח לטעום
מהלחמניות שלך, גברת סוניה," אמרתי בפה מלא כשעיניי פעורות
לרווחה, "הרי לשם כך באתי," היא חייכה מרוצה, "אם כך, ברוך
הבא. אני תמיד שמחה לכבד גבר בלחמניות שלי," והיא הכניסה אותי
וסגרה את הדלת. במפתח.

כל מה שצריך
הרי זה כל מה שצריך, כשאני ישנה על ענף עץ עבה, שזקור מעץ אלון
עתיק, שנמצא ביער פרפרים מרהיב בגן העדן אשר בתוך לבי. אני
מתעוררת לערב נוגה וגשום, כשמאחוריי זיון של בוקר, וגבר שהשאיר
אלפיים ש"ח על השידה ליד האגרטל של אימא. משתרכת מאחור-מאחור
לעבר המקלחת, ושוטפת את עצמי במים קפואים. ובוכה-בוכה על היותי
מלאך, ועל היותי זונה, והדברים עדיין מסרבים להסתדר לי בלב
בצורה שלמה. נושפת אד אוויר קר אל זגוגית החלון המעושנת,
ומציירת בהבל פי לב באצבע דקה. מתנגבת מול המראה, מביטה בעצמי,
הגברים לא טעו, אני נראית רכה, תמימה ויפה, אחת כזאת שהם
מפנטזים עליה כשהם עוברים ליד ילדות קטנות. השמיים המעוננים
ממטירים גשם, ואני יושבת במערומיי בין השמיכות ולוגמת קפה חזק
עם כפית סוכר. ערפל מסמא את עיניי מלראות את עצמי, רק אחרים
רואים אותי. הרדיו מנגן את דרייב של אר.אי.אם, אני מרגישה שאני
נמסה לשלולית גדולה של דמעות. העיניים שלי יבשות, אבל דמעה
ועוד דמעה נופלת מלבי שנסחט באהבה, מיאוס ועצב. זו שעת השקיעה
הגדולה, הוא בוודאי היה אומר לי, כשאני מביטה על השמש שוקעת
בים. שימי לב איך כל העולם זורק צל ונשפך על העיר, ככה הייתי
רוצה להיות, עיר נשפכת. ואני מנשקת את שפתיו המלוחות, והוא
נענה לי ומביט בי בעיניים גדולות ותמימות. אילו יכולתי להישאר
ליד הגבר התמים והרך הזה כל חיי. מישהו מדליק מוזיקה, ואורות
מתחילים לנצנץ בעיר. החלון הגדול מראה לי את העיר בשלמותה, עד
קו הים, מגובה של יותר מעשרים קומות.