תראה, תראה איך הנכד של כהנא עוזר לסבא שלו עם האייפון -
שמייפון.
ומה עם שלי, אתה שואל?
האייפון שלי בסדר גמור.  אה, הנכדים?
"א - פייג". רק צרות. הנה תיקח למשל את הנכד הבכור שלי. נזק
בכור אני קורא לו. למה? שמע סיפור מפעם.
יום אחד קיבלתי טלפון ממזכירת ראש העיר. "הוא רוצה לפגוש אותך"
היא אמרה ותיאמה מועד לפגישה בינינו.
האמת, התרגשתי. הוא אחד ממייסדי המושבה והאחראי לפיתוחה
והפיכתה לעיר משגשגת, הוא שמכהן בתפקיד מאז הוכרזה כעיר, הוא,
ידידו של ראש הממשלה והאחראי לכך שנשיא המדינה ביקר בעיר
פעמיים. איש מלומד. אדם נערץ. ממש משכמו ומעלה כמו שאומרים.
ואני? פועל בניין פשוט שהקים חברת בנייה מצליחה שבונה בכל רחבי
העיר, אני חסר ההשכלה שמעדיף לסגור עסקאות ביידיש מאשר
בעברית.
אמנם, כבר נפגשנו בעבר באירועים שונים, ואפילו לחצתי את ידו
אבל לרגע לא חשבתי שיזכור את שמי. הרי רבים לפני ורבים אחרי
רצו להתקרב אליו, אז שמכולם ירצה לפגוש דווקא אותי? הרגשתי
מוחמא.
את פני הוא קיבל בפתח לשכתו בחיבוק כאילו היינו קרובי משפחה.
תוך כדי לגימת כוס תה ומציצת ריבוע סוכר גביש הוא התעניין
בשלומה של אשתי, שמח לשמוע שאני כבר סבא מזה כמה שנים והתעניין
בפרויקטים השונים שהחברה בונה בעיר. ככל שהתקדמה השיחה כך הלכה
ונעלמה התרגשותי. בשלב בו כבר הייתי נינוח למדי גילה לי ראש
העיר למה בחר להזמין אותי אליו.
"תראה לייזר", ככה הוא קרא לי. הוא יכול היה לקרוא לי וייס, או
מר וייס, או אליעזר, אבל הוא בחר להשתמש דווקא בשם החיבה שלי
וזה אומר הרבה. ואז הוא המשיך ואמר: "אני כבר 20 שנה בתפקיד
ראש העיר שלא לדבר על השנים שהייתי מזכיר המושבה. המרץ שלי הוא
לא מה שהיה פעם. אני לא נעשה צעיר יותר והגיע הזמן שאמצא אדם
מתאים שישמש כסגני. ככה הוא ילמד את העסק ואם הוא יהיה טוב ואם
אני אזכה גם בבחירות הקרובות, אז באמצע הקדנציה אודיע שאני
מתפטר ובאופן טבעי, הסגן ימשיך לכהן במקומי. יש לי כמה מועמדים
ועוד לא בחרתי סופית, אבל אתה הראשון שאני מדבר איתו על זה
ותבין לבד" אמר וקרץ לעברי. הוא המשיך לדבר ואני הרגשתי איך
מרוב שמחה עולה לי לחץ הדם. ראיתי לנגד עיני תמונות מהדרך הקשה
שעשיתי מאז עלייתי ארצה  ועד היום. מרוב שהופתעתי לא מצאתי
מילים מתאימות להודות לו וכשביקש שאתלווה אליו לאירועים
העירוניים, רק הנהנתי בראשי והמשכתי ללחוץ את ידו בחוזקה כאילו
היא איזה ברזל שצריך לכופף לפני יציקה.
"אתה מוזמן לצלצל אלי מתי שתרצה" נפרד ממני ראש העיר בידידות.
לפני שיצאתי עוד הספיקה מזכירת ראש העיר להודיע לי שמחר בבוקר
ישתתף ראש העיר בטקס הבאת הביכורים של ילדי הגנים. "תהיה בתשע
בכיכר העיר" היא ביקשה בחיוך. עזבתי את לשכת ראש העיר בתחושת
התעלות. הרגשתי שאני מרחף  מעל הקרקע. אני הפועל הפשוט, שהגיע
לעיר הזאת כשכל רכושו הם הבגדים שעל גופו, וכוח השרירים
שבידיו, אהיה ראש העיר. אבל מהר מאוד ניסיתי לצנן את ההתלהבות
שלי. אמנם, ראש העיר לא הבטיח במפורש שיבחר דווקא בי אבל מנימת
דבריו ומשפת גופו יכולתי להבין שאני המועמד המועדף עליו. וכי
מי יכול עוד להיות? נכון, יש את הנוכל הזה, שוורץ מהפרפומריה,
שמצהיר שיתמודד בבחירות הבאות, אבל הוא טיפוס חלקלק וצבוע
בדיוק כמו השיער שבראשו, ואולי כמו שאני שונא אותו כך גם ראש
העיר.
כשסיפרתי לאשתי על הפגישה היא שמחה יותר מהכול, על כך שאהיה
בטקס מחר. אבל לא מהסיבה הנכונה. לדבריה, נוכחותי שם בודאי
תשמח מאוד את דניאל. באמת, זה מה שחשוב עכשיו?!
דניאל היה אז הנכד היחיד שלי. בכור. ילד בן חמש, מסוג הילדים
הרזים האלה שאם משאירים אותם רגע בחוץ בלי כובע מיד הם מקבלים
מכת שמש. כולם אומרים שהילד יפה אבל אני מוצא שהוא דומה דווקא
לצד של אימא שלו ולא לצד שלנו. אצלם כולם רכים כאלה, אנשים של
ספר ואצלנו כולם אנשים חזקים עם שרירים של בטון. כבר כשדניאל
היה תינוק הוא היה בוכה כל פעם שהייתי מתקרב אליו, אז בעצה אחת
עם הוריו הקפדתי לשמור מרחק מהילד. זה רק עשה טוב לשני הצדדים.
כי מה אני צריך להיות סבא בגיל 45? לא מתאים לי. סבא זה
לזקנים. מה אני אשם שהבן שלי התחתן מיד בסיום הצבא ומיהר להביא
ילד לעולם בדיוק תשעה חודשים אחר כך? ואם כבר להביא ילד, אז
למה כזה חולני וחלש, שבוכה מכל דבר, שהאף שלו אדום מאלרגיה
כלשהי ותמיד צריך לרוץ איתו לרופאים ולזכור לתת לו תרופות? אם
כבר נכד, אז שלא יהיה מפונק כמוהו, שיהיה פרא אדם, שזוף, שילך
מכות, שיבקיע גולים בכדורגל, שיהיה חזק כך שיוכל לעבוד בבנין
ולקבל עליו בעתיד את ניהול חברת הבניה שלי.
בקיצור, למחרת התייצבתי בכיכר העיר. ראש העיר איחר מעט, ובזמן
שחיכיתי לו ראיתי את שוורץ הנוכל לוחץ את ידי האנשים כשכולו
חיוכים. השוורץ הזה התקרב ונעמד לידי. התעלמתי ממנו. כשהופיע
ראש העיר הוא לחץ את ידי בחום ורק אחר כך את ידו של שוורץ.
"בואו איתי" הוא אמר לשנינו ואני חשתי דקירה של אכזבה בלב. אז
הוא מריץ גם את שוורץ המנוול, אמרתי לעצמי בלב. ראש העיר נופף
בידו לכל עבר. שוורץ החל לחקות את ראש העיר ונופף גם הוא.
ניסיתי להרים את ידי לעשות כמותם אבל המקטורן ההדוק שלי מנע
ממני להרים את ידי אל על. כנראה ששמנתי מאז חתונת בני. לפחות
לי יש מצלמה ולשוורץ לא, ניחמתי את עצמי. הוא לא חשב כמוני
להביא מצלמה כדי להצטלם עם ראש העיר. אפילו אם יתחנן, לא אסכים
שהוא יידחף לתמונה. לכל היותר אסכים שהוא יצלם אותי עם ראש
העיר כדי שתהיה לי תמונה טובה להניח על השולחן במשרד שיהיה לי
בעירייה.
ראש העיר הציג אותי בפני מנהל קק"ל ורק אחר כך את שוורץ. עמדנו
כולנו ליד שולחן הנשיאות והילדים הקטנים התחילו להתקדם בטור
ולמסור את הסלים שלהם לאיש של קק"ל. ראיתי את דניאל מתקרב
וחשבתי שאשתי תשמח אם אצלם אותו מוסר את הסל שלו. וכשאשתי שמחה
יש לי קצת שקט בבית.
"זה הנכד שלי שם" אמרתי בגאווה לראש העיר ולמנהל קק"ל. אמרתי
את זה בקול רם במיוחד כדי ששוורץ יקנא כי לא היה לו נכד כמו
שלי יש ושתיכף יזכה ללחוץ את ידו של ראש העיר.
בדיוק כשהצלחתי לתפוס בתמונה אחת את דניאל ואת ראש העיר, בלי
שיראו את שוורץ, ראיתי שדניאל בוכה. טוב, זה די רגיל שהוא
בוכה. אני לא זוכר מתי ראיתי אותו לא בוכה. הבנתי שיש בעיה
כלשהי אבל בשביל זה יש לו גננת והורים. הגננת הגיעה והוא המשיך
לבכות. איזו בושה. ראש העיר העיף מבט לעברי ואני הבנתי מזה
שהוא מצפה שאתערב. שאלתי את הגננת מה העניין והיא הסבירה שהילד
בהיסטריה בגלל איזה משהו שיש לו בסל. הסתכלתי פנימה ובאמת היה
שם איזה גוזל או אפרוח או השד יודע מה זה. בהתחלה חשבתי שהילד
מפחד מהחיה או שהחיה נשכה אותו כי לשלימזל הזה תמיד קורים
ניסים כאלה, אבל אז הגננת הסבירה לי שוב שהילד דווקא לא רוצה
להיפרד מהאפרוח.
מי האידיוט ששם אפרוח בסל ביכורים של ילד קטן?
ראיתי שראש העיר מתחיל להתעצבן. הפנים של ראש העיר הפכו אפורות
ומתחת לשפמו הוא סינן "וייס, תעשה משהו למען השם. כל הטקס נהרס
בגללכם". איזו בושה. איזה עלבון. דווקא היום הנכד הזה בחר
להיות בריא ולבוא לטקס? ואיפה ההורים שלו כשצריך אותם? רציתי
להפליק לשמנדריק הקטן וללמד אותו לקח שלא ישכח, אבל לא היה לי
נעים מראש העיר. אז ניסיתי לדבר עם הילד ולמשוך ממנו את הסל
אבל זה לא עזר. שמעתי מאחורי את ראש העיר נאנח ואומר לשוורץ
בייאוש:"נו, מה יהיה הסוף?".
בסוף, כמו כל איש עסקים פתרתי את הבעיה  עם קצת כסף ששילמתי
לאיש קק"ל. הוא ויתר על הסל והטקס חזר למסלולו.
חשבתי שראש העיר ישמח על האופן בו פתרתי את המשבר. עד לסוף
הטקס הוא לא אמר לי כלום אבל איך שהטקס נגמר הוא הניח יד על
כתפו של שוורץ ויחד הם עזבו את הכיכר. כשצלצלתי למחרת ללשכתו
לברר מתי הוא רוצה שאפגש איתו שוב, אמרה לי המזכירה שראש העיר
עסוק מאוד ושלא אתקשר יותר.
נו, אז אתה שואל אותי על נכדים?!