מוקדש לכל התלמידים והתלמידות באשר הם,
ולכל המורים והמורות באשר הם,
ולכל הטבע באשר הוא.

תפילת הדרך לטיול השנתי

שכבר בתחילת המסלול
יִמָּסֵךְ על פנַי חיוך של טיול,
חיוך שבדרך כלל אין לי ככה סתם
בכל בוקר כשאני קם.
שמול סלע גדול ואיתן
ארגיש שייך ולא קטן,
ומול אבן שתחליט מתוך שעשוע להתדרדר
אוכל צעדַי מעט למהר.
שנצטלם, כל הכיתה, באמצע המדרון
ושיופיו של היום ישכיב אותי בלילה לישון.

שֶׁיִּפָּרַע לי השיער!
מה יש, בְּטיול זה מותר.

שבחולפי על פנֵי פרחי מדבר בודדים
נהפוך, ולוּ לרגע, לידידים,
שאהיה להם נסיך תמים עם גלימה
והם יַראו לי מה זאת אומרת "ההפך ממהומה".
שהמדריך עם הכובע, יבחין שאני מקשיב
ואם אני בוהה בו זה לא כדי להעליב.
שהנוף לא יהיה כמו בהודו, שם אולי אבקר בעתיד,
אני מעדיף דברים שהם בהווה תמיד;
שֶׁיִּשָּׁקֵף מלמעלה מקסים ומפתיע
קצת יותר משחר רגיל שמפציע,
ושיהיה אמתי ובהיר
כאילו הוא לעצמו שגריר.

שלא אפחד, שלא ארעד, שלא אמעד.
שהמבט של המורָה
ישלח לי אהדה ברורה,
כי עכשיו אין בינינו כיסא ולוח
כי עכשיו אני בטוח,
שהסבלנות שלה היא כמו של הר, אמיץ, מובחן
להשתנות מוכן,
בתקווה שגם אני
אדאג למעני.

שֶׁיִּפָּרַע לי השיער!
מה יש, בְּטיול זה מותר.

שלא יעקוץ אותי עקרב
שרק אלי לאט יִקְרַב,
ויגלה לי בשפתו, ללא מילים
את כל סודות הטיולים -
איפה למשל מוצאים מים
ואיך להושיט למישהו ידיים,
לַמה ירח מלא זה טוב
ולַמה כוכבים רחוקים בעצם שוכנים כאן, ממש קרוב.
שאימא לא תדאג, שתדע שאני שמח
שלמרות שאמש התווכחנו, אני ממש לא בורח,
אני חושב עליה בטיפוס וגם בהתגלצ'ות
ושולח חיבוק והתנצלות אם צעקתי בטעות.

שאצליח לפתור את החידה המסובכת -
למה לא כדאי להישאר לנצח באותו מקום
ועדיף מדי פעם פשוט ללכת;
ללכת לאיבוד אפילו
למרות שזה מרגיש כאילו
החושך ירד ואין יד מוּכרת
והחשש הזה מלאחוז ביד אחרת...

שֶׁיִּפָּרַע לי השיער!
מה יש, בְּטיול זה מותר.

שאשלים עם ירון. הלוואי.
רבנו לפני שבוע ואני מצטער
מאז גן חובה לא היה לי כמותו חבר,
הוא לא יודע אבל זה נכון -
החולצה שקנה לי ליומולדת עשר
עדיין שמורה אצלי בארון,
הדברים שמצחיקים אותו מצחיקים גם אותי
ומה שפסול בעיניו, פסול גם לדעתי.
שלא אדרוך על נמלה, או אדחוף אותה לתעלה
ולא משנה באיזו אמתלה.
שאזכור שבין שנינו אני הוא האורח
ובכלל אני רק מטייל ולא כמוה טורח.
אז אם צריך אמציא עיקוף חדש
מבלי להתרברב, מבלי לומר נואש.

שאשכין שלום בין דרור ובין תום.
שניהם מוכשרים כל כך
מה שאותם ליריבים הפך,
"אני ראוי להיות הקפטן", "אני ראוי יותר ממךָ"
אם רק אדע להסביר
שניצחון הוא כמו שיר -
אחרי שזכית בו הוא כבר לא שלךָ.

שֶׁיִּפָּרַע לי השיער!
מה יש, בְּטיול זה מותר.

שנחצה נהר, אולי נחל אכזב
ונדמיין שפעם בשקיעה על הגדה הזו ישב,
איש אחד עם פרצוף וכוונה
שהתלבט בין מילים ובין ציור כמתנה,
שבחר במילים כי לא ידע לצייר
והתפלל שאת הציור ישלח כבר מישהו אחר.
שלא אהיה עז מצח אם אגלה פתחה של מערה
אולי גמדים ירוקים בנו להם שם דירה,
שאקרא בנימוס "הלו? מישהו שם?"
ולא אתפרץ לתוך עולמם.

ומשאלה אחרונה באמת,
למרות שלפחות עוד שתיים לי יש -
שלא אתבייש.
שלא אתבייש לומר לנטע שלום
הרי לכבוד זה ארזתי תיק ונסעתי עד הלום,
ושהשלום הזה יהיה שובה לב
כמו הטבע שבו אתאהב.
ושהיא תסמיק.
כן. אם היא תסמיק, מבחינתי זה מספיק.
מבחינתי לא משנה אם ים המלח הוא המקום הנמוך בעולם,
רמז של סומק בלחייה, יכתיר את הטיול "מושלם".