[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
רבע עוף

דניאל ישב מול הצלחת כשראשו שעון על שתי ידיו. מרפקיו ננעצו
בשולחן משני צידי הצלחת. הוריו שבכל יום אחר היו נוזפים בו
ש"ידיים לא מניחים על שולחן האוכל", בחרו לשתוק הפעם. הם ישבו
לצידו ואכלו את ארוחת הצהריים בתיאבון. אביו אף הגדיל לעשות,
נטל בידו את רבע העוף, ולעס בתענוג את הבשר שעל העצם. משלא מצא
עוד בשר על אותה עצם, החל מוצץ אותה בקולי קולות ולבסוף, שבר
את העצם ובעזרת סכין חילץ מתוכה את המח החום, בבת עינו, אותו
ליקק בתענוג עילאי. אימו של דניאל הביטה בבנה היושב דומם מול
צלחתו.
דניאל הביט בעוף ובתלולית האורז שבצלחת מולו. הוא לא נגע באוכל
לאורך כל הארוחה והוריו לא העירו לו על כך.
היה זה מחזה חד פעמי. לא ייאמן ממש. דניאל לא אוכל והוריו
עוברים על כך בשתיקה. הרי, נושא תזונתו של  הילד, שכונה בפיהם
"רבע עוף", עמד בראש סדר היום המשפחתי. ביטויים כמו "ילד
באפריקה יכול היה להסתדר חודש שלם עם האוכל שהשארת בצלחת" או
"הלוואי שלמסכנים במחנות היה חצי ממה שלא אכלת", שכל מטרתם
לעורר את המצפון שאולי יגביר את תאבונו של דניאל, היו אורחים
תדירים בשולחן המשפחה. כשנחלשה השפעת ביטויים אלה, עברו הוריו
לאיומים בסגנון "אם לא תאכל אז עליזה האחות תיתן לך שוב זריקת
ברזל בטוסיק!". מבחינת הוריו של דניאל, הצלחת המפעל הציוני
כולו הייתה תלויה בהשמנתו של בנם. הם היו בטוחים שהשיר הידוע
"דני'לה בוא תאכל את הבננל'ה" נכתב למענם ועבורם. והנה, בארוחה
הזו הם לא אמרו מילה לדניאל בנם סרבן האכילה.
שלוש שנים קודם לכן, הייתה האווירה סביב אותו שולחן שונה
לגמרי. הוריו של דניאל סיפרו לבנם בשמחה כי לא רק הם, אלא גם
סבו, יבואו לצפות בטקס הצפוי להיערך למחרת היום.
הלילה עבר, הבוקר בא וכולו חג. מארבע כנפות העיר זורמים טורים
מסודרים של קטנטנים לבושי לבן, העושים דרכם אל כיכר העיר לטקס
הבאת הביכורים העירוני. כל ילד אוחז בחוזקה בטנא שהביא מהבית.
טנא פרי תכנון והפקת ההורים המאושרים. יש שהסתפקו בזר קטן של
פרחי בר הנח לו בתחתית הטנא. יש שמילאו את הטנא בפירות. יש
שדחסו לטנא מבחר מירקות העונה. ויש את אמו של דניאל  שהחליטה
כי בנה הבכור ראוי לטנא ייחודי. פנתה לאחיה שבקיבוץ וכעבור
שבוע ימים התרוצץ לו בתחתית האמבטיה הריקה שבדירת המשפחה,
אפרוח בן יומו. היה זה אפרוח שפלומתו הצהבהבה רכה כמשי ומקורו
הפצפון ורדרד. הוא רץ באמבטיה אנה ואנה בקולי קולות של צפצופים
קורעי לב. כל הניסיונות להשתיק את העולל בעזרת התערובת שהביא
הדוד מהמדגרה או בצלוחית מחית בננות, עלו בתוהו. אביו של דניאל
צרח מאחורי העיתון "די, מתפוצץ לי הראש" ואמו השיבה בצעקה
מהמטבח ש"אם זה כל כך מפריע לך אז אולי תעשה משהו, יוסף, לפני
שמישהו מהשכנים יבוא". אבל רק כשדניאל רכן מעל האמבט, הרים
בזהירות את האפרוח וחיבק אותו בחיקו, השתתק הזאטוט. דניאל ליטף
באצבע עדינה את הצהוב הרך ועיניו של האפרוח נעצמו בעונג. עד
שהגיע שעתו של דניאל לישון, היה האפרוח בתוך ידו. גם כשהיה כבר
בתוך מיטתו, עדיין אחז באפרוח. רק כשהונחה קופסת נעליים מרופדת
בצמר גפן ליד המיטה, שחרר דניאל את האפרוח מידיו בזהירות
לתוכה. מי משניהם נרדם ראשון, אין לדעת אך שקט ושלווה שררו
בדירה כל אותו הלילה.
למחרת בבוקר קישטה האם את חלקו החיצוני של הטנא בפרחים
מרהיבים, ובתוכו הניחה פירות וירקות ממיטב תוצרת הארץ. במרכז
הטנא בצלוחית מרופדת, נח לו האפרוח הצייצן.
דניאל צעד יחד עם שאר ילדי הגן כשהוא אוחז בגאווה בטנא המפואר.
הנה כיכר העיר והנה גם הגביר, סבו של דניאל, שהגיע לבוש
במקטורן חגיגי, חובש מגבעת וחמוש במצלמה, כדי להנציח את נכדו
הבכור נוטל חלק בטקס הלאומי החשוב.
ים לבן של ילדים נרגשים ניבט מכל צד. קולות רמים של התרגשות.
הגננות מנסות לשווא להסות את הזאטוטים. הורים חייכניים מנופפים
לצאצאיהם. כל טור בתורו נע לעבר השולחן שבמרכז הכיכר. מעבר
לשולחן ניצב אדם מיוזע לבוש חולצת קרן קיימת לישראל הנוטל
מהילד הנרגש את הטנא שלו. הגביר מתמקם ליד נציג קק"ל ומכוון את
מצלמתו. והנה מגיע הרגע הגדול. נציג קק"ל מושיט את ידיו, הסבא
לוחץ על כפתור המצלמה אבל הטנא לא מחליף ידיים. תחת זאת פורץ
דניאל בבכי מר העומד בסתירה מוחלטת לגאוותו הלאומית של הסב
הנכלם. הגננת נזעקת מראש הטור כדי לגלות שדניאל מסרב להיפרד
מאפרוחו. ניסו למשוך הטנא בכוח, ניסו בדברי חלקות ש"כולם כבר
מסרו" ניסו בהבטחות ש"לאפרוח יהיה רק טוב אצל הדוד מקק"ל", אך
הכול לריק. שום דבר לא עזר ודניאל המשיך להתעקש ולאחוז בטנא.
רחש מתחיל בקהל והבושה למשפחה רק גוברת. את דניאל כל זה לא
עניין. הוא גם לא התבייש בבכיו. למעשה, שום דבר לא עניין אותו,
זולת רצונו לשמור את האפרוח ברשותו והוא טרח לבטא רצונו זה אגב
שטף הדמעות.
בניסיון למזער נזקים שואל הסב בלחישה על אוזנו של נציג קק"ל,
מה ניתן לעשות וזה משיב מני ובי כי ניתן לפדות את הקורבן בכסף,
משל ניצבים היו על ספו של בית המקדש עצמו ולא במדשאה המרכזית
המשמשת ברגיל לצרכי כלבי העיר. ארנק נשלף, שטרות מחליפים ידיים
ובסופו של הטקס חוזרים הביתה דניאל אחד מאושר, אפרוח אחד
צפצפני, וסבא אחד עצבני.
כעבור עוד יום, אולי יומיים, הציב האב בחצר הבית כלוב רשת
לתוכו הוכנס האפרוח. בניגוד לשאר מטלות הבית שהושתו על דניאל ,
הרי שבכל הקשור לאפרוח לא היה צורך לנדנד ולהזכיר לו דבר.
דניאל התנהג כאילו היה רועה תרנגולות מאז ומעולם. דאג למלא
במים את מיכל השתייה שבכלוב, וידא שיש די תערובת וכשגדל במעט
כבר היה עושה דרכו לבד לחנות התערובת כדי שהאפרוח חס וחלילה לא
ירעב.
האפרוח מצידו עבר תהליך של החתמה וזיהה את דניאל כאימו. כשהיה
דניאל פותח את שער המכלאה היה האפרוח צועד בעקבותיו בכל אשר
הלך. אם התעכב האפרוח לרגע לצורך שליפת תולעת מהאדמה הלחה או
כדי לנקר נמלה, היה דניאל קורא לו והאפרוח היה מזדרז ובא. כך,
אגב קריאות, נוצר בטבעיות שמו של אפרוח המחמד: קוקו.
עם הזמן התחלפה הפלומה הצהובה בנוצות חומות וכרבולת קטנה צמחה
בראשו. של קוקו כמובן, כן? גם דניאל גדל, גבה והתחזק.  הציוצים
התחלפו בקרקורים וכשנחה על קוקו הרוח, הייתה קריאת גבר מעירה
את יושבי הבניין עם זריחת החמה. בליל גשם סוער הכניס דניאל את
קוקו לתוך הבית ולו רק היה הדבר אפשרי, גם היה דניאל משקה אותו
בכוס קקאו חם.
הידידות בין השניים התחזקה על רקע קיומו של אויב משותף. כלבם
של השכנים שלא אחת חשף שיניים כלפי התרנגול השמנמן. או אז היה
קוקו מתחכך ברגליו של דניאל כמו היה איזה חתול סיאמי מפונק
והכלב היה נסוג לאחור מפחד דניאל.
אין לדעת על מה הרהר קוקו במשך היום בהיותו במכלאה, אך דניאל
מצידו היה סופר את הדקות עד לצלצול האחרון, וכשזה נשמע, היה
פורץ בדהרה משער בית הספר ורץ לדרוש בשלומו של קוקו עוד לפני
שנכנס הביתה.
כך חלפו להם חודשים ושנים עד שיום אחד קרו שני דברים.
הוריו של דניאל הביאו הביתה תינוקת חדשה, וחשוב ונורא יותר
בעיני דניאל , יושבי הבית התחילו להתגרד. כינים פשטו בחדרי
הבית.
הוריו של דניאל בחנו ובדקו והביאו מומחה שקבע  כי מקור הצרה
בתרנגול שבחצר.  גורלו של קוקו נחרץ והפעם לא עזרו כל תחינותיו
ובכיותיו של דניאל. למחרת הייתה זו הפעם הראשונה (והאחרונה)
שדניאל קיווה כי יום הלימודים יתמשך עד בלי די. בהישמע הצלצול
הוא שירך רגליו באיטיות הביתה. דניאל אכל בחופזה ויצא למשחק
אחרון בחצר עם קוקו. אחר הצהריים נסעה המשפחה כולה, כולל דניאל
וקוקו, למשחטה שבשוק העירוני. דניאל מסר את קוקו לאביו שמסר
אותו לשוחט שלקח את הסכין ומכאן כבר דניאל לא הביט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החתול שמיל
לשלטון!





"האגודה למען
חתולים טועים"


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/16 2:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה