עבר עוד זמן, ואני לא מוכן, ואין לי כוח לעלי הסתיו
מצחיקה אותי האזדרכת שמקוננת על ים יבש
לא ראו אותי כל יום, אבל זה היה בסדר, כי אני ראיתי אותי
הפטריה מצחקת, והקוקייה מצייצת, ואגרטל בנוי משבבי עץ
משחק משחקים קטנים עם החיים, נופלים וקמים ואוכלים אגוזים
כל יום מעורב עם זה הקודם לו, ואין חפץ ואין מקום לעשות מממ
הוא עף עם הרוח, גם אני עף עם הרוח, בעצם כולם עפים עם הרוח,
אבל אין רוח כשצריך רוח שיצטרכו אותה,
ופה אני מוצא את עצמי בודד ושבור
קלמנטינה קטנה זה מראה משובב נפש,
בעיקר כשהיא קטנה ושבירה וחסרת אונים,
יושבת בתחנה המרכזית על מזרן ומבקשת נדבות,
וברור שיבוא איזה שועל שיבטיח לה הכול וייקח את הכול,
גם את נשמתה
אני עף בחלון שבור אל שמי קסם שבורים,
ואין לי כלום מלבד המילים,
לתאר את יופייך ב-צל עצי המוות אשר על מפתנך
כי זה יום סגריר, ואין לאן ללכת, ואין מאיפה לבוא,
רק לקושש עצים ולאכול פטריות הזיה, אה
ואת נשמתי נסתרת בין סדום לעמורה,
לא מבקשת, רק מתחננת, לאיזו אגורה אחת שחוקה
כשהם מטילים בך מום, את נטרפת מהזיות על מי ומה
אין כאן מנצחים, רק מוחות הזויים
כולם מפלצות, כולם חיות, כולם מלאכים עם כנפיים,
יושבים על ענן ומנגנים בכינורות,
צועדים וחוצים נהרות אדירים
ואת פה יושבת, את לא משתדלת, לאהוב אותי כמו לפני דקה
נרדמה השושלת, כבתה השלהבת, והיקום ופלאיו כבר לא קורץ
מתמתחים מיתרים דקים, אין לאיפה לנסוע, רק ארץ רחוקה
נחזור עייפים, אבל עם מחשבה מטילה מורא. |