כשהוא ישב הוא שמע את פעמוני הכנסייה מצלצלים בבוקר יום ראשון.
הרבה דברים מצלצלים כשמחכים להם, הוא חשב, והמחשבה הייתה הבזק
מהיר בראשו. הוא קם ומזג לעצמו כוס חלב קר, שתה אותו בעמידה
כשידו השנייה אוחזת בכוח בשולחן המטבח. הוא חיבר את כל החלקים
פעם אחר פעם, אבל תמיד היה צץ או צצה אדם טיפש וערמומי שהרס את
הכול. "מה אתה יכול לעשות נגד אנשים טיפשים, מה?" הוא שאל את
הקהל הבלתי נראה, "הרי התחכום שלהם עמיד כמו קיר," הוא שמע
בראשו את מחיאות הכפיים וקריאות ההתפעלות של הקהל הבלתי נראה,
והלך ברגליים כושלות לעבר הסלון. אחרי הכול הם שם והוא פה. הוא
הסתכל במבט מהיר על ערימות הדיסקים, ושום דיסק לא קרץ לו. גם
לא היה לו חשק לשמוע רדיו, יותר מדי דיבורים ופרסומות. אז הוא
המשיך וגרר את הרגליים שלו לחלון, והעיף מבט אל השמיים. עננים
ללא גשם, הרבה אור מבעד לעננים. הוא תפס סיגריה וביתק את
מעייה, שופך את כל הטבק לתוך המאפרה, ומעט עשב מתנדף ובורח אל
הרצפה. לא נורא, הוא חשב. הוא לקח סיגריה והדליק אותה, נחנק,
משתעל ומעשן. צל גדול כיסה לאט את ביתו, אבל הוא לא שם לב לזה.
קולות הרקע של הרחוב שקטו, והוא שקע להרהורים רגשיים, מרגיש נע
על כנפי הזיכרונות, כשלפתע הרעים קול אדיר מבחוץ. "אדון פלוצי,
אתה נדון להשמדה. יש לך כמה רגעים להיפרד מהחיים." לרגע הוא לא
קלט, ואז הוא חשב - מה זה השטויות האלה שאני שומע? האם אמרו את
שמי? הוא הציץ מהחלון, וראה ספינת חלל, או אולי מטוס או מסוק
מוזר ביותר, בצורת צלחת עם שוליים מעוגלים, מרחף מעל ביתו. "מה
זה...?" הוא מלמל. "כאן משטרת המחשבות של העתיד, כלומר העתיד
שלך, אף-אחד לא יכול לראות אותנו או לשמוע אותנו מלבדך. בדיון
סגור לציבור שנערך בדלתיים סגורות ע"י השופט העליון של
הפדרציה, נמצא כי המשך קיומך מעתה והלאה הביא, או אולי יביא,
לתוצאות הרות גורל לחברה הכלל עולמית, ובכלל אתה מהווה סכנה
לאנושות. על כן, לפי פסק דין GF6655HKY, שהוצא ע"י השופט
המהולל והנעלה אברם צל-אדים, אתה וכל אשר לך בביתך נידון
להשמדה. כולל המחשב הנישא שלך." הייתה הפסקה קלה, ופלוצי הביט
בעיניים קרועות מתימהון בספינת החלל הזאת, "אין לך רשות או
זכות לערער, פסק הדין עבר את כל הצינורות המקובלים. יש לך מה
להגיד?" פלוצי שתק, "אם כך, גזר הדין יבוצע כעת," לא עבר רגע,
ולא נשאר דבר מפלוצי.

"הו, מה קורה פה, מה קורה?" זעק מישהו ברחוב, כשלפתע התפוצץ
בית לא רחוק ממנו. "אולי מישהו פוצץ את עצמו," אמר מישהו ליד
איש הרחוב. הוא עמד בצד, כובע גדול כיסה את עיניו, וצעיפו כיסה
את פניו. "למה שמישהו ירצה לפוצץ את עצמו?" זעק באימה איש
הרחוב. "זה עולם קשה," הפטיר האיש עם הצעיף, "ומדינה קשה עוד
יותר. לעתים המוות עדיף יותר על החיים באזור הזמן הזה." איש
הרחוב הביט על הלהבות ממה שהיה בית, "אזור הזמן הזה? מה
הכוונה?" אבל האיש עם הצעיף לא ענה לו, וכשהוא הביט עליו, הוא
כבר נעלם.