[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
כלימה וקלימו

יפתח עמד מול הדלת הגדולה ואימץ כל שריר מבטנו ומטה. הוא ידע
שזה לא הזמן המתאים לגשת לשירותים וקילל בליבו את אותה תכונה
שגרמה לו לרצות להשתין  במצבי לחץ והתרגשות.
וכעת, כשעמד מול הדלת הגדולה, הוא התרגש מאוד. הוא ניסה לא
לחשוב על שלפוחית השתן המאיימת להתפקע, כי ידע להעריך את
חשיבות הרגע. חשיבות המשימה שלפניו: להצליח בראיון ולהתקבל
לעבודה במלון המפואר הזה. לא היה דבר שהוא רצה יותר באותו הרגע
מאשר להתקבל לעבודה כאן. סוף סוף תוכל אימו להיות גאה בבנה
ולספר לחברותיה: "לא תאמינו איפה יפתח'לה שלי עובד" והן תנדנה
ראש ותמשכנה לסרוג בקצב כמו שהן עושות כבר שנים במפגשיהן
היומיים.
כמה דקות לפני כן הוא צעד מאחורי מנהל המשק שהובילו מהמטבח אל
לשכת מנהל המלון. הם צעדו על רצפת הבטון הגס במסדרונות
הספרטניים של המרתף המשקי, עלו במעלית השירות ויצאו לרצפת
הפרקט החום באגף המנהלה. מחיצות נאות של זכוכית חלבית הפרידו
בין תאי העבודה וצלצולי טלפון חרישיים התערבבו בקולות דיבור
מהוסים שנבלעו בתקרה סופגת הרעשים. יפתח נדהם מסביבת העבודה
השקטה שעמדה בניגוד גמור לצעקות העצבניות, רעש מנועי המכשור
החשמלי וקרקוש כלי המתכת הגסים ששימשו בעבודת המטבח עשר קומות
למטה. בנקודה מסוימת  עצר מנהל המשק והציג את יפתח בפני
המזכירה הדובית שישבה לפני הדלת הגדולה. "זאת רות מנהלת לשכת
המנהל. רות, זהו יפתח המועמד לתפקיד עוזר הטבח. המנהל ביקש
שאביא אותו עכשיו לראיון". רות העיפה מבט קצר לעברו של  יפתח,
ומיד פנתה בקול זעף למנהל המשק והתלוננה על מחסור בפטיפורים
שהמנהל אוהב. מנהל המשק  בלע את עלבונו והסתלק.
יפתח נשאר עומד ליד רות שלא זיכתה אותו במבט  נוסף. המזכירה
השמנה לא הציעה לו לשבת בפינת ההמתנה על ספת העור המחבקת, לא
שאלה אם ירצה ללגום כוס מים, התעלמות מוחלטת. יפתח לא ידע זאת,
אך מוטב לו שכך התעלמה ממנו כי אם היו השניים מדברים, ובטעות
הוא היה מכנה אותה "מזכירה" במקום "מנהלת לשכה", אחת דינו
הייתה לעוף מהמלון באופן מיידי ולא משנה עד כמה מנהל המלון
המפואר הזה מחכה לו. רות הייתה צורחת עליו עד שהיה מצטער על
היום שנכנס בשערי כניסת העובדים של המלון ואם צעקותיה לא היו
מספיקות, אזי  הייתה דואגת שקצין הביטחון עצמו יעיף לאלף אלפי
רוחות את החוצפן הזה שפגע בה. אבל כל זה לא קרה, כי היא התעסקה
בניירותיה והוא התרכז בכיווץ שריריו התחתונים.
יפתח סקר בעיניו את הדלת שלפניו. כל דלתות המלון (מלבד אלו
שבקומת המרתף) היו יפות אך זו עלתה על כולן. הייתה זו דלת דו
כנפית מצופה לוחות נחושת מבהיקים כמראה ובמרכזה ידית עץ עגולה.
דוגמה הפוכה מדלתות חדרי האירוח העשויות עץ מהוקצע. יפתח בחן
את דמותו הנשקפת מן הנחושת המבריקה. הוא העביר יד על שער ראשו
והיטיב את קשירת הסינור שלבש. הדלת הייתה גבוהה יותר משאר
דלתות המלון ולידה חש יפתח קטן, גמד ממש. אבל לא רק גודל הדלת
הוא שגרם ליפתח לחוש כך. הוא ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו
להצליח להתקבל עוד השנה לעבודה במלון. במלון כלשהו. אחרת, לא
יוכל להשלים את הסטאז' הנדרש לצורך קבלת תעודת הגמר הנכספת
מבית הספר למלונאות. אם לא יתקבל לעבודה במלון הזה, יאלץ לחכות
עד לשנת הלימודים הבאה ואז לשוב ולהתחנן בפני מנהלי משק
עצבניים ומזיעים שיסכימו לקבל אותו לעבודה. ואם ייאלץ להמתין
שנה שלימה, ממה בדיוק יתפרנס, ומי יממן אותו כל אותו הזמן? שוב
אימא?  לכן היה יפתח לחוץ ונרגש מגודל המשימה אך בה בעת גם
חדור מטרה בזמן שהמתין לפתיחת הדלת לפניה ניצב.
אמנם כעת נמצא יפתח במלון המפואר ביותר בעיר אך את מסלול
ניסיונותיו להתקבל לעבודה הוא התחיל דווקא במלונות הפשוטים
ביותר. כאלה שהוילונות בהם קרועים והם מוכנים להשכיר לך חדר
אפילו לשעה. הוא סבר ששם יהיה לו הכי קל למצוא מקום עבודה אך
להפתעתו לא נמצא לו דורש. לאחר שנדחה בכולם, פנה למלונות מדרג
הביניים, כאלה עם היופי המאופק הזועקים לשיפוץ כללי. לאחר
שנדחה גם בהם פנה למלונות הדה לוקס. המפוארים ממש. בעקבות
התשובות השליליות שקיבל גם מהם, לקח נשימה עמוקה ופנה אל
היהלום שבכתר. המלון המפואר מכולם שידע רוזנים ומלכים, נשיאים
וראשי ממשלות, כוכבי קולנוע ואילי הון. הוא מילא טופס פנייה,
צירף קורות חיים ולהפתעתו קיבל כעבור כמה ימים הודעה טלפונית
ממנהלת הלשכה שהם אכן מעוניינים להעסיק עוזר טבח. בקול נוקשה
כשל רס"ר ציוותה עליו להתייצב לראיון בפני מנהל המלון ביום
רביעי בשבע עשרים וחמש בדיוק. "ואוי לך אם תאחר" הצליפה בו
בקולה. ליתר בטחון התייצב במטבח המלון בשעה שש וחצי, הציג עצמו
בפני מנהל המשק והמתין ליד מדיח הכלים הדומם. בשבע ורבע קרא לו
מנהל המשק והביא אותו ללשכה. ועכשיו הוא עומד מול הדלת וממתין
שתיפתח.
"תתכונן, תיכף אתה נכנס" הזעיפה כלפיו רות השמנה מבלי להרים את
עיניה מהניירות שלפניה. היא לחצה על כפתור בטלפון שלצידה והדלת
החלה נפתחת מעצמה בזמזום חרישי.
עוד בטרם הושלמה פתיחת כנפי הנחושת של הדלת העצומה, כבר יכול
היה יפתח להבחין בשטיח האפור שבכניסה. הדלתות נפתחו עוד והשטיח
לא נגמר. עכשיו יכול היה יפתח לראות שכל לשכת המנהל מרופדת
בשטיח מקיר לקיר. שטיח עמוק ומפנק. אחר הבחין בחיפוי העץ
האיכותי שעל הקירות ובתמונות היפות התלויות עליהן. ועתה כששתי
הכנפיים פתוחות לרווחה, ראה בבירור את שולחן העץ המגולף הניצב
במרכז החדר. לפני השולחן ניצבו שתי כורסאות מעוצבות בגוון זהוב
ובתווך שביניהן יכול היה להבחין במנהל המלון. הוא סימן ליפתח
באצבעו להתקרב, יפתח בלע את רוקו ונכנס פנימה. בעודו פוסע על
השטיח הרך, נסגרו שתי הכנפיים מאליהן באותו זמזום חרישי.
יפתח התקרב לשולחן המנהל. הוא ראה כי ראשו של המנהל מגולח עד
דק כצו האופנה, על אפו משקפיים דקיקות מסגרת שלעדשותיהן צורת
חצי פיתה, וכי הוא לבוש ז'קט הדור בצבע אפור בהיר עם עניבה
תכולה ומטפחת משוננת בצבע זהה המציצה מכיס המקטורן. הלבן הבוהק
של חולצת המנהל הדגיש את עורו השזוף בדיוק במידה הנכונה. יפתח
התלבט אם השיזוף מקורו מלאכותי במכון שיזוף יוקרתי או שמא הוא
תוצר של קרינת שמש החורף בחופשת סקי מפנקת בהרי האלפים. המנהל
החזיק בשתי ידיו שלט מוזהב עליו נכתב באותיות שחורות שמו
ותוארו: ד"ר עמוס חכם, מנכ"ל. הוא הפך את השלט לצידו השני
האנגלי ואז הרים את עיניו, הסיר את משקפיו בתנועה חדה ובלי
שהיות אמר ליפתח: "בוא, תתקרב בחור. או שבמקרה שלך המילה בחור
לא מתאימה". המנהל  צחקק בצחוק צורמני חורק. "כי מי מסיים בית
ספר לטבחות בגיל ארבעים?" המשיך המנהל ונימת תוכחה ופליאה
השתלבה בצחוקו.
יפתח הופתע כי חשב שהמנהל יזמינו לשבת על אחת משתי הכורסאות
המזמינות. אבל יפתח לא מצא לנכון להיפגע ונותר עומד בעמידה
זקופה מול המנהל היושב בנחת בכורסת המנהלים הדשנה. יפתח היה
מרוכז מטרה ולכן בלע את רוקו, נשם עמוקות והחל מסביר שאיבד
שנים רבות כי נשאר במזרח במה שהתחיל כטיול אוורור אחרי צבא
ונמשך למסע חיפוש עצמי, וכך המשיך והסביר מדוע רק בגיל כה
מאוחר התחיל ללמוד בבית הספר לטבחות, עד כמה הוא אוהב את
עבודות המטבח ובכלל, עד כמה הוא מסור לעבודה ונכון להשקיע כדי
להצטיין בעבודה.
יש לפעמים שדרך מתפצלת לשניים ועליך לבחור האם לפנות ימינה או
שמאלה. ויש לפעמים שדרך מתפצלת ואתה יכול להתנהל בשתי הדרכים
בו זמנית. וזה בדיוק מה שעשה יפתח אותה עת. בעודו נואם בפני
המנהל, הוא לא יכול היה להתעלם מקול הצחוק החורק ששמע זה עתה.
הצחוק הזה היה מוכר לו אבל הוא לא הצליח לזכור היכן כבר שמע
צחוק כזה בדיוק. זה לא היה צחוק רגיל מזמין ומלבב כי אם צחוק
בטון גבוה שמשאיר בך תחושה מעיקה ולא נעימה כמו זו הכהה הנותרת
בפה אחרי אכילת אגוז פקאן לא בשל. יפתח דיבר ודיבר אבל במוחו
ניסה לאתר את מקור הצחוק. מישהו מבית הספר לטבחות? לא יתכן.
מהצבא? לא. מישהו מחו"ל? גם לא.  אז מי זה יכול להיות?
הוא המשיך לחפש ואז היכה בו הרעם שטלטל אותו אף יותר מאותו
רימון שהתפוצץ לידו בעזה. והידיעה הכתה אותו בתדהמה כי ככה
בדיוק היה צוחק קלימו.
יפתח זכר את קלימו, אותו נער אשפתות שהיה גדול ממנו בשנה אחת
ושנכנס לגור בבנין של יפתח ליד הים. היה זה בנין אפור בן ארבע
קומות שניצב לצד דרך צרה שהובילה מהמרכז למחנה הצבאי שהקימו
בזמנו הבריטים בשולי העיר. הבנין של יפתח היה מהבודדים שהיו אז
לצד אותה דרך. יפתח היה הילד היחיד באותו בנין. בכל שאר הדירות
התגוררו אנשים מבוגרים. הייתה ליפתח חברה אחת שהלכה אחריו לכל
מקום אבל היא הייתה תרנגולת. חוץ מזה היה ליפתח כדור איתו היה
יפתח משחק לבדו על הדשא שבחזית הבנין. יפתח היה עושה שיעורים
וקורא ספר בנחת. יפתח לא היה זקוק לחבר, בודאי לא  אחד כמו
קלימו החייכן.
בוקר אחד פרקה משאית את מטענה בפתח הבנין. סבל העמיס  על גבו
ארגזים וטיפס עימם במדרגות. קצת אחר כך הופיעו ילד ואימו
שטיפסו לדירתם החדשה שבקומה האחרונה. בצהריים הודבקה על תיבת
הדואר של אותה דירה פתקה ועליה נרשם "חכמון" בכתב ילדותי,
והילד ואימו הפכו רשמית לשכנים בבניין. בעיני יפתח  הם נראו
אחרים. "לא משלנו", כמו שסבתו נהגה לומר על כל אחד שלא דיבר
יידיש. הם לבשו בגדים בסגנון מוזר, הם דברו ביניהם בשפה שנשמעה
ליפתח כערבית. הם היו שונים מכל מי שיפתח הכיר, ומזרים כאלה
צריך להתרחק, הוא הסיק .
אחר הצהריים הופיע מולו בדשא הילד החדש והביט בחשק רב בכדור
שנח בין רגליו של יפתח. "אני קלימו" הוא הציג את עצמו בחיוך
מאוזן לאוזן. "איזה מן שם זה קלימו?" שאל יפתח בהבעת מיאוס.
"קוראים לי גם עמוס אבל קלימו זה השם האמיתי" הוא השיב וחייך.
יפתח שתק ואחרי רגע אמר בשקט "לא רוצה לשחק איתך" ופנה ללכת.
הוא התכוון ללכת לתרנגולת או להיכנס הביתה ולקרוא ספר, העיקר
לא להיות ליד קלימו. היה במראהו של קלימו משהו שגרם ליפתח לחוש
דחייה כלפיו. "בוא נשחק בכדור. לאן אתה הולך?" אמר קלימו בנימת
צער לכיוון גבו המתרחק של יפתח. יפתח לא השיב ונכנס לביתו.
היה לקלימו שיער שחור פרוע תמידית ועור בגוון של שוקולד שנדמה
היה ליפתח כמלוכלך. חיוכו התמידי של קלימו חשף שיניים שבהקו
בלובנן על רקע עורו השחום. הוא דיבר בח' וע' ונראה כמו מישהו
שבא מהמעברה. יפתח לא ראה מעברה בעיניו אבל ממה ששמע הוא דמיין
מקום אפל עם אנשים מלוכלכים, אולי אפילו ערבים, שמרביצים
לילדים בלונדיניים כמוהו. קלימו הדיף ריח משונה שיפתח לא הכיר.
היה זה תוצר של תבלינים ומאכלים עזי טעם מיבשת אחרת שהיו כה
שונים מאותן קציצות דגים עבשות עוטות כובע גזר מתוק ומרק עוף
באטריות חיוורות להם היה יפתח רגיל .
גם למחרת דחה יפתח את ניסיונותיו של קלימו להתחבר עימו וכך גם
בימים שאחר כך. קלימו לא אמר נואש והמשיך לנסות. הוא שר ליפתח
את "שיר הטלפון" וסיפר לו בדיחות של "הגשש החיוור" אבל יפתח לא
צחק ולא השיב. הגשש החיוור נתפסו בעיניו אז כמשהו שמתנגן
במועדוני קלפים אפופי עשן סיגריות דחוס הנפלט מפיות גברים
צרודים במעילי עור וזאת לעומת שירי מולדת, הלהקות הצבאיות
ויומן השבוע ששמע עם הוריו ברדיו הגדול שבסלון הבית. שנים אחר
כך ישלם יפתח כסף רב כדי לצחוק בכל פה בהופעה של "הגשש
החיוור", אך כילד הוא לא ידע שכך יהיה. וכי למה לו להתחבר עם
ילד שבא ממעברה בעוד יפתח מתהדר במשפחת חלוצי הארץ ולוחמי
עצמאותה. הרי קלימו בודאי לא יודע מהי חטיבת יפתח שעל שמה הוא
נקרא ולספר לו על הדוד שנפל כלוחם בחטיבה זו, כמוהו כחילול
הקודש. אין, הוא לא ראוי ולא מתאים פסק יפתח בליבו והקפיד
להתרחק מקלימו ולדחות את כל ניסיונות ההתקרבות מצידו.
השינוי התרחש כעבור שנה בחופש פסח. לפני היציאה לחופשה הארוכה
דרש המורה המפחיד למלאכה מכל תלמיד להציג לו בתום החופש פסל
חסידה מעץ. לצורך כך קיבל כל תלמיד בלוק עץ אותו הוא נדרש לגלף
ולשייף בביתו במהלך החופש. ליפתח היו זוג ידיים שמאליות. הוא
לא ידע לאחוז כלי עבודה וכל ניסיונותיו לנסר את פיסת העץ
בדוגמה הרצויה, נחלו כישלון חרוץ. בצר לו, פנה יפתח לקלימו
ושאל אם יוכל לעזור לו. פניו של קלימו נהרו משמחה. חיש מהר רץ
קלימו במעלה המדרגות ושב כעבור רגע עם שתי חסידות מהוקצעות
שהכין בשיעור מלאכה בשנה שעברה. "איזה תרצה" הוא שאל את יפתח
בעודו מתנשף מהריצה, "זו מעץ בוק וזו מאורן. שתיהן טובות".
יפתח לקח אחת מהן, מלמל תודה והלך לביתו. שמחתו של קלימו הייתה
קצרה. אף חסידת עץ לא הצליחה לגרום ליפתח ליצור קשר חברי עם
הילד היחיד שגר באותו בניין.
עם הזמן הבין קלימו שמיפתח לא תצמח טובה והוא מצא לו חברים בני
גילו שגרו רחוק יותר. ליפתח הדבר לא הפריע והוא המשיך לשחק עם
תרנגולת המחמד שלו עד שעבר עם הוריו לדירה מרווחת יותר, מצידה
השני של העיר. דמותו של קלימו, צחוקו המיוחד והסירוב להתחבר
עימו, נשתכחו כליל מזכרונו של יפתח. והנה עכשיו הוא עומד מול
אותו קלימו ומדבר.
אלא שעתה כבר לא היה אכפת ליפתח אם יקבל את המשרה או לא. לא
העבודה ולא הפרנסה ולא השלמת הסטאז' עמדו כעת בראש מעייניו.
במקום זאת מילא והציף את מוחו  גל עצום של חרטה. הוא חש בוש
ונכלם מהתנהגותו בעבר כלפי קלימו. למעשה, הוא התבייש שרק עכשיו
הוא מתבייש. הוא הוכיח את עצמו על כך שבכל השנים שחלפו מאז, לא
צף ועלה מעצמו כתם זה שבעברו. יותר מכל הוא רצה להעלים את אותו
גזען קטן מהעבר אך ידע שאינו יכול. כלל לא שינה לו אם קלימו
מזהה אותו, או לא. הוא רצה להתנצל ולא ידע איך. הוא חכך בדעתו
האם להשלים את הראיון או להפסיקו מיד, וללכת. בינתיים הוא
המשיך לדבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נ
נח
נחמן
נחמן, מזומן.


ץ סופית, מבקש
הלוואה מחברו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/11/16 17:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה