אתם מכירים את זה שהשעמום אוכל אותכם? אתם יושבים בבית, ופשוט
אין לכם דבר לעשות. שום דבר שאתם יכולים לחשוב עליו, שיכול
לעניין או להעסיק אותכם. זו הרגשה נוראית, שיש בה המון תחושות
של ריקנות וחוסר תקווה. אך למזלי, קילומטרים ספורים מגוש דן,
יושב עם המייחל להשמדתנו. אני חושב שרוב הישראלים לא מעריכים
את העובדה הזאת.

חורף ישראלי גשום, לילה, אני נכנס לאוטו ונוסע לכיוון הגדה.
אני נזכר רק בחצי הדרך ששכחתי להדליק את האורות, אך ממשיך
לנסוע בלעדיהם. אני חונה בפרדס סמוך. אני כמעט נופל בקפיצה לצד
השני של הגדר. מלפני; חושך מלא אויבים. מאחוריי; השגרה המוכרת
והמאוסה. אני מתחיל ללכת והרוחות כאילו סוחבות אותי, נושבות
בעוצמה בכיוון הליכתי.

הגעתי לפאתי כפר כלשהו. הוא היה בנוי כמו במערב הפרוע, כשדרה
אחת ארוכה במיוחד. בתים עכורים, זבל נשפך לרחוב, חתול חשדן.
מלפניי; עולם מלא אפשרויות. מאחורי; סדרות ריאליטי ופקקים
באיילון. אני מתחיל לצעוד והרוחות נושבות בעורפי. כל רגע
יכולים לעשות בי לינץ', אבל אני מרגיש יותר בטוח. כל אדם בכל
בית מסביבי שונא את שפתי ותרבותי, אבל אני מרגיש אהוב בצורה
שלא הרגשתי המון זמן.

מאחורי; ניכור וריקנות.
מלפניי; תקווה, סיפוק, משמעות.