ביקור תנחומים הוא אחת הפעולות הפחות מועדפות עלי, אבל מה
לעשות, יש גם חובות לא נעימות. אז אתה מגיע לבית המנוח, רואה
מולך אנשים שאינך מכיר, מזהה מרחוק את זה שבאת לנחם, מפלס בכוח
את דרכך אליו, לוחץ את ידו אגב מלמול כמה מילים מתחייבות, ומה
אז? הרי לעזוב מיד, לא נעים. אז למרות שזה בדיוק מה שאתה רוצה
לעשות, אתה מוצא מקום לשבת ושותק. לידך יושבים עוד שתקנים
שאינך מכיר. מעת לעת אתה מביט בשעון שעל הקיר כדי לדעת האם כבר
חצית את גבול ה"לא נעים" או שמא עדיין עליך להישאר בריתוק
האבלים המאוס הזה. ומי אמר שהשעון מדייק? אז אתה מגניב מבט
אלכסוני לעבר השעון שעל פרק כף ידך ומחשב חישובי "נעים" "לא
נעים".
אבל לפעמים גם ביקור שבעה משמים יכול לשאת רווח. הרווח יכול
ללבוש צורה של עוגה שמישהי הניחה על השולחן מולך וכשראתה שחלפה
דקה ואיש לא לקח פרוסה, היא תניח בידיך, מבלי לשאול, צלוחית
ובה פרוסת עוגה שתתגלה כאחת הטובות שטעמת. הרווח  יכול ללבוש
צורה של משקה קל מסוג חדש שכאן תלגום אותו בראשונה, ולאחר
שתאהב את הטעם תתחיל לרכוש משקה כזה לביתך. אבל הרווח גם יכול
להתבטא במידע חדש המאיר באור אחר לחלוטין חוויות  מימי ילדותך.
ברווח מן הסוג האחרון, זכיתי לאחרונה בעת ביקור תנחומים אצל
ק'.
ק' הוא בן עירי, קולגה לעבודה שאביו נפטר. למרות שאינו ידיד
נפש, הנימוס האלמנטרי חייב שאפקוד את ק' במהלך ימי השבעה ביחוד
לאור העובדה שק' אחראי על חלוקת הציוד המשרדי בעבודה. כך הגעתי
נטול ציפיות לכתובת שצוינה במודעת האבל. אחרי שלב לחיצת היד
והמלמול התיישבתי באחת הפינות. שלא מדעת התיישבתי לצד קבוצת
אנשים מבוגרים שניהלו שיחה ערה על זיכרונות עבר. כשדברו על
המנוח, חיפשתי שעון על הקיר, כשהזכירו אירועים מכוננים מימי
ילדותו של ק' הגנבתי מבט לשעוני, אבל כשהחלו להזכיר דמויות
מהווי העיר, הסתקרנתי. את רוב הדמויות שציינו, זכרתי: הזקן
שמכר בקבוקי סודה מתוך עגלה רתומה לסוס, התימני הקטן שחילק
עיתונים עם אופניים בעלי סבל כפול מלפנים ומאחור, מוכר הירקות
שבכל יום א' היה אילם לגמרי אחרי שהוציא את מיתרי קולו במגרש
הכדורגל, ואז הם הזכירו את המכשפה. וכמו לא חלפו להם 35 שנים
מאז שראיתי אותה באחרונה, חזרתי להיות ילד הגן המפחד פחד מוות
מהמכשפה.
לא רק אני, כל ילדי הגן פחדו ממנה. איש מהם לא העז להתעסק
איתה. לא קראו לעברה קריאות, לא זרקו לכיוונה חפצים ולא ניסו
לגשת אליה. כשהייתה המכשפה מופיעה, הגננת המסורה הייתה ממהרת
לאסוף בזריזות את הילדים מהחצר ולהכניסם פנימה לתוך המבנה
הבטוח של הגן. ליתר בטחון גם הייתה הגננת סוגרת אחריה את הדלת
ואנו הקטנים היינו נרגעים. כמה ילדים אמיצים (שאני מעולם לא
נמניתי עליהם)  העיזו להציץ מהחלון כדי לבדוק אם כבר הלכה.
הגננת לא הייתה צריכה להתאמץ ללקט כך את אפרוחיה. ברגע שדמות
המכשפה ניבטה לעברנו מעבר לסורגי הגדר, נרתענו אחור בבהלה
ופרצנו בציוצי שבר "המכשפה באה, המכשפה באה". כמה מהילדים היו
פורצים בבכי היסטרי ואחרים שוכחים שנגמלו זה מכבר
מחיתוליהם...
בסוף היום כשהיו הורינו באים לקחתנו היה ביקור המכשפה הדבר
הראשון שסופר להם בהתרגשות. אז היה ההורה הגיבור מחבק חזק -
חזק את ילדו ומבטיח לו שיגן עליו מפני כל מכשפה רעה. לא הכרנו
סיוט אחר מלבדה. אודה כי לא לילה אחד ולא שניים התעוררתי בבהלה
כשדמות המכשפה הופיעה לרגע בחלום. לבושתי הרבה חלומות אלה
המשיכו ללוות אותי עוד כמה שנים אחר כך. לך תספר למורה שלא
ישנת טוב כי המכשפה מהגן ביקרה אצלך בחלום...
במבט לאחור נראה אותו פחד נורא מהמכשפה, קצת מוגזם. אמנם שערה
האפור היה תמיד פרוע, ואמנם פניה היו שחורות מלכלוך, ואמנם
בגדיה היו בלויים כלבוש קבצן, ואמנם בידיה היו תמיד שני תיקים
תפוחים שהזמינו דמיונות על ילדים חטופים הדחוסים בתוכם, אך היא
מעולם לא אמרה מילה לעברנו, לא צעקה ולא נהמה ולא ניסתה לתפוס
מי מאיתנו הילדים דרך סורגי הגדר כמו שמכשפה אמיתית אמורה
לעשות. רק עמדה והביטה עלינו. ובכתה. בשקט היא בכתה. בלי יבבות
והשתנקויות. היא בכתה בדמעות גדולות שזלגו מעיניה בקילוח עז
שסחף עימו את כל הלכלוך שבדרך. שני הקווים הישרים שציירו
הדמעות לאורך לחייה, שיוו לה מראה מאיים שהפחיד את כולנו עד
מוות. אולי אפילו גם את הגננת.
כעבור כמה שנים, ואני כבר תלמיד, פגשתי בה שוב. היה זה באחת
מאותן חופשות בית ספר כשקבוצת החברים עליה נמניתי, הסתובבה
משועממת בעיר. ליד הגן ראינו אותה שעונה על הגדר מביטה לעבר
החצר הריקה. כמו סוג של מבחן אומץ התקרבנו אליה. היא עמדה ללא
ניע כשגבה אלינו ושני התיקים התפוחים בידיה. מטרים ספורים ממנה
נעצרנו. ודווקא אז גבר בי יצר ההרפתקנות או שמא הרצון להחזיר
לה מנה אחת אפיים של פחד. התנתקתי באיטיות מדבוקת חברי וכמו
נמר המתקרב לטרפו פסעתי בשקט לעבר גבה. כשהגעתי למרחק קצר
ממנה, הרמתי יד ונגעתי קלות בכתפה. היא ניתרה ממקומה ובלי
להביט לאחור פרצה בדהרה פתאומית כשתיקיה מתנופפים מצידי גופה
כמו הייתה עוף כבד המנסה לשווא להמריא מעלה. הסתובבתי לאחור
והנה כל חבריי גועים בצחוק משחרר. חשתי הקלה, כמי שגבר זה עתה
על הנורא שבשדים אשר מלכו בנפשו. הפכתי לגיבור היום. האמיץ
שבחבורה.
השנים חלפו והמכשפה נשתכחה ממני כליל, עד לביקור השבעה אצל ק'.
אחד היושבים הזכיר אותה, ואחר פירט את מראה דמותה ושלישי, בעל
זקן תיש לבן המהם בחיוך. וכאן בפעם הראשונה בחיי הבוגרים,
ניפצתי את בועת הזכוכית של ביקורי השבעה ופציתי פה.
"מישהו יודע מה הסיפור שלה?" שאלתי בקול צלול ובה בעת התפלאתי
מנין לי התעוזה להשתתף בשיחה לא לי.
מבטי הנוכחים הופנו באחת לעברי. יתכן ועד אז כלל לא השגיחו
בנוכחותי לצידם. חשתי בלחיי מאדימות.
"כן, סיפור עצוב" הפטיר לעברי האיש המזוקן "טיפלתי באומללה זו
כמה שנים אבל הואיל ונפטרה מזמן, כבר אין חיסיון המונע ממני
לספר" וכאן הוא נשם נשימה עמוקה וליטף את זקנו.
בליבי תהיתי האם טיפל בה כרופא או כפסיכיאטר ואולי עו"ס או
עו"ד,  אבל שתקתי.
"היא הייתה ניצולת שואה שגרה בדיור העירוני. את כל רכושה
הייתה לוקחת עימה כל הזמן בתיקי יד כדי להיות מוכנה לגירוש"
אמר המזוקן. נדמה היה שרצה להמשיך אך לבסוף בחר לשתוק.
בשלב זה שמתי לב כי הס הושלך בחדר. כל יושביו הטו אוזן לנאמר
במעגל לצידו ישבתי.
"כן, אבל למה הייתה נעמדת תמיד ליד גני ילדים?" שאל אדם אחר
מירכתי החדר.
המזוקן נאנח עמוקות ולבסוף אמר: "לפני המלחמה היא הייתה מורה
לשפות. כשבאה לכאן ניסתה ללמד והשתגעה. המצב הנפשי שלה היה קשה
ביותר ונזקקה לטיפול נפשי אינטנסיבי".
"אבל מה היה לה עם גני ילדים?" התעקש ההוא מפינת החדר.
"כי שם" התחיל המזוקן להשיב ואני הבנתי מיד שכוונתו לאירופה
בזמן השואה, "הילד הקטן שלה מת לה בידיים מרעב, וכאן כשהייתה
עומדת מול ילדי הכיתה, הייתה שוקעת בזיכרונות. בסוף השתגעה
לגמרי והייתה עוברת בעיר ומחפשת ילדים קטנים רק כדי להביט בהם
ולהיזכר. ככה היא שימרה בליבה את הקשר עם הילד שאיבדה".
נשארתי לשבת שם עטוף בהרהורי חרטה, זמן רב אחרי שחציתי את גבול
ה"לא נעים".