[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שלומי בוכריס
/
גונב המימיות

שתי מימיות. אפוד אחד. קסדה אחת. כובע טמבל אחד. זה מה שחייל
מקבל בטירונות 02, בתוך קיטבג צבאי גדול. כשקיבלנו את זה
באפסנאות, היינו אמורים להוציא הכל, לספור ולחכות שהמפקד יעבור
ויראה שיש לנו הכל. הנחתי את כל האביזרים הנ"ל בצורה מסודרת
ליד הקיטבג, הסתכלתי עליהם טוב טוב ולא היה לי מושג מה הם
הולכים לחולל לי בחודש הקרוב. מת"ש הייתה מילה אחת שעוררה בי
צמרמורות. משפט תשלום. כשאתה חותם על האביזרים הללו אתה בעצם
גם אחראי עליהם; אם אתה מאבד אותם אתה תעלה למשפט תשלום ותשלם
כסף. זה דבר שהבהירו לנו בצורה נורא רצינית בתחילת הטירונות.
מה הבעיה לשמור על הדברים האלה בתוך התיק? חשבתי לעצמי.

---

כיוון שמדובר בסיפור קצר ולא בספר אפי, אתרכז רק באביזר אחד,
וגם עליו רק בקצרה. אם כי ראוי לציין שכל אחד מהם ראוי לסיפור
משלו, ואולי יום אחד אעשה זאת. אבל לא עכשיו.

----

כמה ימים לאחר מכן, דקות לאחר ארוחת הצהריים, הבנתי ששכחתי
בחדר אוכל את המימיה שלי. חזרתי לשם ולא מצאתי דבר. לא נלחצתי,
כי הייתה לי מימיה נוספת. אך גם אותה איבדתי יום למחרת.
בתמימותי הלכתי למפקד שלי ודיווחתי לו על כך. "תארגן לך
מימיה", הוא אמר לי. "לגנוב?" גיחכתי לו. "תארגן לך מימיה עד
לארוחת הערב או שתעלה למשפט". הוא אמר. הייתי נער מאוד צעיר
ותמים. ידעתי מה אני צריך לעשות אך לא היה לי מושג איך. סהרורי
ומבולבל, התהלכתי כמו זומבי ברחבה הגדולה וחיפשתי בין אנשים
אולי איזו מימיה שטעתה לה. חשתי בפחד אמיתי ומשתק.

היה מסדר בדיוק לפני הארוחת ערב. כל הפלוגה עמדה בחת. משהו כמו
70-80 חיילים, וכל חייל היה אמור לשים את המימיה שלו ליד הרגל
הימנית שלו. אני זוכר איך חיפשתי עוד בחור עם שטח מת ליד רגלו
הימנית. אולי עוד אחד שאיבד את המימיה שלו. מישהו להזדהות
איתו. הסתכלתי ימינה, שמאלה, אחורה, ישר. ולא מצאתי, לכולם
הייתה מימיה. איזו תחושת בדידות איומה..המסדר הסתיים וישר
הלכתי לחדר. דמיינתי את המשפט; את דמות הרסר המפורסמת נוזפת
בי, את השבתות שאצטרך לסגור כעונש, ואת ה-500 שקל במזומן
שייקחו לי עוד במשפט. יצאתי מהחדר לכיוון השירותים ועיניי
התמלאו שמחה, אושר, וסיפוק שלא הרגשתי במשך הרבה זמן עד אותו
רגע ולמשך הרבה זמן עד אחרי אותו רגע. היו שם כמה מימיות
עומדות שכאילו חיכו לי. מן הסתם שיהיו בחורים שישכחו את המימיה
שלהם במסדר כזה. מכרה זהב!

כמובן שאיבדתי גם את המימיה ההיא, ואת המימיה שלאחריה. אבל לא
דאגתי, כי כבר מצאתי שיטות מסודרות ומוכחות: 1) השיטה הנ"ל. 2)
החיילים בתורנות מטבח היו משאירים את המימיות שלהם במקום מסוים
בתוך המטבח, כי מן הסתם שהם לא היו יכולים לעבוד ולנקות עם זה
בידיים שלהם. אז כל ארוחה הייתי נכנס למטבח, לוקח מימיה ויוצא
בנונשלנטיות. 3) מדי יום היו גם שיעורים בכיתות הדרכה, המלמדים
על ערכי ישראל ומלחמותיה. כמובן שגם במקרה הזה היו נותרות כמה
מימיות אחרי כל שיעור. עד סוף הטירונות כנראה שהחלפתי לפחות 20
מימיות, ועל כולם כתבתי שלומי. זו הייתה נסיעה פרועה וידעתי
ליהנות מזה.

היום האחרון של הטירונות והגיע הזמן להחזיר את הציוד שלקחת.
כמו בהתחלה, כל חייל היה אמור להוציא את כל הדברים מהקיטבג
ולהניח לצידו. המפקד היה עובר ובודק שיש שם את הכל. הכומתה שעל
כתפי: אולי השלישית או הרביעית שהייתה שם. קסדה: לא זאת
שקיבלתי. אפוד: 'החלפתי' כמה וכמה פעמים. כובע: עדיף שעליו לא
אדבר. מימיה אחת ו..אה, איפה המימיה השנייה? התחלתי להזיע.
הסיוט הנורא מתגשם. חיפשתי עמוק בתוך הקיטבג אולי 15 פעמים.
שאלתי את החבר'ה הקרובים אליי אם הם ראו מימיה שכתוב עליה
שלומי. שניים מהם החזיקו בידם מימיה כזאת. צחקנו והמשכתי הלאה.
בזווית העין נתקלתי במשהו: אחד שהשאיר את כל הדברים שלו מחוץ
לקיטבג ללא השגחה, והלך לשירותים. מכרה זהב, חשבתי לעצמי
ברצינות. ואז נקרעתי מצחוק בלב לנוכח האבסורד. הוא היה
בשירותים אולי דקה, אבל לי זה הרגיש כמו נצח. אני הסתכלתי על
המימיה והיא הסתכלה עליי. למרות שלא היה שם, היו המון חיילים
סביבנו ולכן פחדתי..ועד שאזרתי אומץ הוא כבר חזר וההזדמנות שלי
ברחה.

שעת השין הגיעה. המפקד התחיל לעבור בין הקיטבגים. קיללתי את
עצמי על פחדנותי. לחוץ בטירוף, חשבתי לעצמי בראש מה עוד אני
יכול לעשות ובמקביל ניסיתי להמציא תירוצים. "תביא לי את המימיה
שלך לרגע אחד לתור שלי ואז כשהוא לא ישים לב אני אחזיר לך",
אמרתי לבחור אחד. הוא סירב החתיכת אפס. הוא עוד דקה מגיע אליי.
הגיע הזמן להתמודד עם ההשכלות. מספיק עם הבריחות. מספיק עם
הגניבות. מתש, ריתוק, נזיפות. אני אתמודד עם זה כמו גדול. וחוץ
מזה אולי הוא לא ישים לב. הוא נעמד מולי. בוחן את הדברים שלצד
הקיטבג. ניסיתי לשדר עסקים כרגיל. "יש לך רק מימיה אחת", הוא
אומר לי. "כן..".."איפה השנייה?".."איבבב..דדתי אות..תהה
המפקד". הוא הסתכל עליי למשך כמה רגעים, אמר "טוב", והמשיך
הלאה.

בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לצבא, שהכין אותי לאזרחות בכך
שלימד אותי איך לגנוב מימיות וכובעי טמבל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יוחזר הקוק
לקולה!



(איבדתי את
המספר של הדילר
שלי).


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/16 1:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שלומי בוכריס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה