יונה, השכנה קטנת הקומה הכפופה מעט, לבנת השיער, הזריזה
והמזורזת שבשנים האחרונות כבר הספיקה לנפול מהאופניים ולשבור
עצם בירך, אחר כך בקרסול, ולא מזמן שוב עפה והשתטחה ועדיין
נמצאת בטיפולי פיזיותרפיה, אבל שוב כבר הולכת, עם הליכון ובלי,
ושוב תזזיתית כמו תמיד. השכנה שלי מלאת החיים, שעובדת בגינה
לעתים 6-7 שעות רצופות, מנקה ומעשבת, קוטמת ומשקיעה, ושרק
לאחרונה הסכימה לקבל עזרה בגינתה המושקעת - שלא כמו שלי -
בתשלום מ-2 בחורות מהקבוץ שמחפשות עבודה צדדית, שהשתלטו לה על
הגינה ועשו מהפך שלם, שכנתי זו אומרת לי ליד הבית: שולה, אני
רוצה לחסל את הכיסויים שיש לי בבית, את רוצה מזה משהו?
  אני מהרהרת לעצמי: עוד בדים, סדינים, כיסויי מיטה לאוסף
הדברים שכבר גודשים את הארונות שלי...לא, אני אומרת לה. יש לי
כבר יותר מדי.
  אז את בטוחה שאת לא רוצה? היא שואלת שוב. לא, אין לי מקום,
אני עונה לה.
  ואז יונה פונה ושואלת את ליזה שעוברת במקום, ליזה, שידה
בכל, ש'מנהלת את הקבוץ' עם רות-2 נשמות טובות שבלעדיהן הקבוץ
לא היה מה שהוא, וליזה אומרת לה: כן, למה לא.
  טוב, אומרת יונה, וליזה ניגשת למשטח הבטון למרגלות בית
שכני-יונה ושמעון, שמוקפת עציצים וצמחי-קקטוס ונוי, ומעליה עץ
אורן גדול, ממנו מאיימים לנפול, מפעם לפעם, ענפים אדירים, -כפי
שאומר בני, זה עץ שלא מתאים לאיזור שלנו; העץ נתקף כל כמה שנים
בזחלי טוואי המשי שמתפזרים עם האבקה שלו ברוח, ומשילים זיפים
צורבים שגורמים לגרד עז בעיניים ובעור, ולכן הוא נגזם כל שנה
שנתיים להסרת הענפים העצומים, הכבדים, שנוטים בצורה חשודה כלפי
מטה, שלא ייפלו על ראש היושבים במרפסת, מה שהשכנים שלי עושים
בדרך כלל שעות ארוכות במשך כל יום. ובמיוחד שמעון שאוהב לשבת
בחוץ, בחמסין ובקרה בכסא הנוח שלו, קורא, משוחח עם אנשים
ומשפחה בטלפון, ומבלה שם את רוב השעות שאינו עסוק, והוא עסוק:
3 פעמים בשבוע נוסע עם אשתו למכון הכושר, היא גם אוכלת שם,
במועדון המבוגרים; הוא גם  משתתף בייזום ותכנון הפעולות לשכבה
המבוגרת באיזור ואולי גם בהתנהלות הכספית של המועדון שפעילויות
רבות נעשות בו. חוץ מזה הוא משמש כנהג לכמה אנשים ובעיקר נשים
בחוג 'סינמה מקומי'-מועדון הסרט הטוב שנוסע פעם בשבוע ולעתים
יותר, לסינמטק בשדרות לסרטים שנבחרו, על ידו בעיקר, מתוך רשימת
הסרטים והימים בסינמטק. רוב הצופים הם דווקא מתושבי הקבוצים
בסביבה, אף שהסינמטק ממוקם בשדרות במקום די מרכזי. לעת מצוא
הוא גם מחליף את נהג הבית כשזה נעדר משום מה, ושותף גם לישיבות
המזכירות-שמעון תמיד היה מעורב בניהול הקבוץ אם בועדה או גם
כמזכיר הקבוץ.
  ליזה נגשת לסטנד שעומד בחוץ, שעליו בקומה התחתונה שמיכות
מעולות ובקומה העליונה כל מיני בדים וסדינים לא חדשים מדי
למראה. אני פוזלת לכיוון בעיני- ליזה מתכופפת אל 2 שמיכות צמר
עבות, רכות וצמריריות, חדשות לגמרי למראה. שמיכות צמר מעולות
לכל הדעות. אני נתקפת צער שאמרתי לא. יופי של שמיכות, אני
חושבת. טוב, אומרת ליזה, אני לוקחת אותן.
  ...בעצם, יונה, אולי אקח אחת, אני אומרת ליונה. יונה מגיבה
בנענוע ראש. היא כבר הסכימה לתת לליזה. ליזה בטח תיתן לבן
הנשוי שעתה כבר יש לו 3 ילדים חדשים-או לבן השני שעדיין לא אבל
יש לו חברה, או אולי לבת, שלה גם כן 2 בנות וגרה מחוץ לקבוץ.
כל אחד זקוק לכל עזרה שיוכל לקבל. אבל אני עוד לא הרפיתי
מהרצון לקבל בכל זאת אחת משתי השמיכות. אני לא מרפה מהמחשבה;
אני נחושה לשכנע את יונה לתת לי את אחת השמיכות , אפילו בחלום,
אני יודעת שאני לא עומדת להתעמת עם ליזה, שהתגובות שלה
קיצוניות  ושתרד עלי - אלא בעקיפין, אנסה לשנות את רוע הגזירה-
אחרי הכל עומדת לי זכות היותי שכנתה של יונה מזה שנים רבות.
  ואני כבר בביתי, והדלת נפתחת ויונה מכניסה לבית שלי , למטבח
הצר והחשוך למדי- שבמציאות כבר לא קיים במתכונתו זו, סטנד מלא
סדינים, בדים, דברים שהיא לא צריכה, ואומרת שאשאיר את זה כאן
בינתיים. אני די נדהמת. יונה מאד נדיבה אבל לעתים ממש לא
'נכנסת לראש' של אחרים. מה פתאום היא שמה את זה כאן? אני שואלת
את עצמי? זה רק אחד מהדברים שיונה -וגם שמעון-לא ממש חושבים מה
חושב ואיך יגיב האחר. לעתים אני נדהמת מהעיוורון הזה שיש בהם.
אבל הדברים הטובים הרבים שבהם מפצים על כך, אני יודעת גם
בחלום.
  עוד מעט יבואו אנשים לקחת, היא אומרת.
  הסטנד עומד עכשיו במטבח, והמבדלת של החדר הקיצוני סגורה,
ואני מחליפה שם בגדים ופתאום דויד שמואל מסיט את המבדלת ומשרבב
את ראשו לחדרי ואני צועקת: הי, אני מתלבשת, והוא אומר: רק
רציתי לקחת מכאן...אני סוגרת את המבדלת ושומעת שבמטבח שלי,
מעבר ל'מבדלת', נכנסים אנשים לבדוק את 'הסחורה', שיונה הזמינה
את כל המשק לבדוק. אני מסתגרת לי בחדר האחרון ומהרהרת בכך
שיונה מעולם לא הטריחה את עצמה לשאול אותי אם אני מסכימה
שהסטנד יעמוד אצלי ואם אני מסכימה שכל הקבוץ יבוא לראות את
ה'סחורה' שלה אצלי במטבח. ותוך כך מקווה עדיין שהיא תשמור לי
את אחת השמיכות הטובות ההן.
חוץ מזה, מאיפה הופיע לי בחלום דויד שמואל, הרי הוא מת כבר
לפני 20 שנה?

  26.8.2014