"אני לא מוצא את המפתחות," אני אומר ברוגז, היא מושכת ממני את
הידיים ומחטטת לי בכיסים, "אבל יש משהו אחר שמרגיש שמח
מאוד..." היא אומרת בחיוך ממזרי. "עזבי, מיטל, אין לי זמן
עכשיו להאנקי פאנקי, אני צריך לעבוד, אני אדם עסוק," "כמובן,"
היא אומרת, "אולי המפתחות על מכונת הכביסה," "למה שיהיו שם?"
אני מתפלא, "אתה תמיד שם את הדברים שבכיסים על מכונת הכביסה
כשאתה חוזר מהעבודה והולך לשירותים," "באמת?" "כן," ניגשתי
ומצאתי את המפתחות. "מה, מיטל, את מכירה אותי יותר טוב ממני,
אולי תגלי לי על עצמי דברים שאני לא יודע?" "יהיה זמן לזה,
בינתיים קדימה רוץ כמו כל העדר, אל העבודה," "מצחיק מאוד, אבל
לא בא לי לעבוד," "אז אל תעבוד," ואני יושב על הספה ומתרוקן
מהמתח. "אתה רוצה שאני אמצוץ לך?" היא שואלת, "לא, עזבי, זה
יעשה לכלוך," "אני אבלע," "טוב," היא פותחת את החגורה ורוכסן
המכנסיים, והמה שמו שלי כבר מוכן מזמן לקראתה, היא מחייכת,
"נעים לדעת שיש בך אהבה אליי, גם כשאנחנו ממהרים," היא אומרת
ויורדת עמוק. אחרי שהיא גומרת למצוץ ואני גומר, אני מלטף לה
מאחורי האוזניים, ונותן לה שטר של מאה. הרי היא אמרה לי פעם,
אני זוכר, ש-כל הנשים זונות, אבל רק החכמות לוקחות כסף. היא
מקפלת את השטר ומכניסה אותו לחריץ בין שדייה. הטלפון מצלצל.
"מיקו, למה אתה מאחר לעבודה?" "אני מצטער בוס, אבל הייתי צריך
שחברה שלי תמצוץ לי, לגבר יש צרכים," "זה לא תירוץ, וזו הפעם
החמישים ושניים שזה קורה, אתה מפוטר!" "סבבה." הנחתי את
הטלפון. "פיטרו אותי," אמרתי לה. "לא נורא," היא אמרה, "עכשיו
נוכל לשבת בבית, להזדיין, להשמין, ולצפות בזבל בטלוויזיה,"
"כן, זה נשמע סבבה. מה זאת המסכה המפחידה הזאת על הפנים שלך?"
"מסכה?" היא התפלאה, "זו לא מסכה, זה הפרצוף שלי, מיקו..."
"אה, סליחה."