הוא מתעורר ברכבת. במושב שמולו מתיישבת נערה ערבייה. היא
מזכירה לו מישהי; ימי האינתיפאדה השנייה. כל יום הוא חיכה
לשמירה שלו, רק כדי לראות אותה. הוא שמר באחד המגדלים בחומת
ההפרדה. ולא בקטעים שהיא גדר, אלא בקטעים המעטים שבהם היא באמת
חומה. הוא תמיד היה מתנדב לשמור בשעות של 2 עד 6, למרות שאלו
היו השעות הגרועות ביותר בהם בלילה היה הכי קר וביום היה הכי
חם. בשעות הללו היא הייתה יוצאת לחצר לעשות כביסה. שם, הרשתה
לעצמה לא לחבוש את הרעלה. היא הייתה מתולתלת עם פרצוף שמנמן
ועיניים ירוקות.

אביה היה קפדן ועקשן במיוחד, וידע החייל כי בימי חייה המעטות
לא זכתה למאהבים רבים, אם בכלל. עובדה זאת תמיד העיקה עליו. לא
קיבל את זה שיצור כל כך יפה וטהור בילה את ימיו בבדידות כה
תהומית. מראש המגדל, אל החצר שבביתה, הוא צפה ובחן את חיה
הזעירים: במשחקים עם אחיה הפעוט. בלהיות ילדה טובה וקשובה
להוריה. בעזרה לדודה שהתקשה בשיעורי הבית. הוא מעולם לא ראה
אותה מביטה לעבר המגדל, ותמיד הייתה לו הרגשה שאם תעשה זאת מיד
יתאהבו. מבעד לחומה הגבוהה והעבה, המלאה בציורי גרפיטי
ובמשפטים בערבית ובאנגלית.

הוא אהב במיוחד משפט אחד. שלמרות ששמר במגדל ההוא אינספור
פעמים, בכל פעם שהיה שם הוא בחן את המשפט וחשב עליו לעומק
לרגעים ארוכים; ""We are what we pretend to be, so we must be
careful about what we pretend to be." הוא חשב לעצמו מה הוא
מנסה להיות ולמה. הוא מעולם לא הגיע לתשובה שסיפקה אותו.

בכל פעם שמישהו רצה להחליף שמירה, מיד התנדב. וכשהגיע תורו של
החייל להחזיר לו, התעקש שאין צורך, שהפעם זה עליו. בסגירות
ה17-4, עם אנשים שהוא לא כל כך התחבר אליהם, באדמה רחוקה וחמה,
הנערה מעבר לחומה היוותה מפלט חם ונוח שאפשר לברוח אליו.
בחלומותיו הוא קופץ מהמגדל, שובר את החומה לרסיסים ונוחת היישר
אל חצר ביתה. לוקח אותה מהחיים העלובים הללו. בחלומותיו, ידיהם
היו משולבות כשהם הלכו לעבר השקיעה.

פעם אחת שכח להביא ספרים לבסיס, והספר היחיד שהיה ניתן למצוא
שם הוא התנ"ך. הוא לא היה אדם מאמין, אבל הוא חשב לעצמו שזה
יכול אחלה של מעביר זמן בשמירה. הוא הגיע לסיפור על חומת
יריחו. איך שהכוהנים תקעו בשופר והפילו את החומות הגדולות. הוא
הניח את הספר, אחז בקנה של הM16 שלו, הדביק לפה ונשף לתוכו;
שנייה אחת. שני שניות. שלוש שניות. החומה עדיין עומדת.

חמש שניות. שש שניות. שבע שניות. היא יוצאת לחצר. הפעם היא
חבושת רעלה, לא אופייני לה. הוא היה יכול להבחין שהיא מדוכדכת
ועצובה מהרגיל. רגע לפני שעמדה להיכנס בחזרה לתוך הבית, הביטה
לאחור, לעבר המגדל. הוא היה יכול להישבע שהיא הסתכלה בדיוק
לתוך עיניו. אבל בזמן שהוא ראה יצור יפהפה ושביר - השמש עמדה
מאחוריו, וסנוורה את עיניה.. וכל מה שהיא ראתה זה רק מגדל אפור
ובטוני המשקיף על ביתה. היא נכנסה לתוך הבית וסגרה את הדלת.

ימים לאחר מכן הגדוד שלו הועבר למקום אחר, והוא מעולם לא ראה
אותה יותר. עכשיו הוא יושב עייף ברכבת בדרך לבאר שבע. הנוף
המדברי, הנערה שממול. למה אני מתחזה להיות? הרהר לעצמו.