היא אמרה לי שזה לא יכאב ושאני לא יכול למות מזה.
"כל מה שאתה צריך זה לזכור למשוך את קצה חוט המצנח בזמן וגם אם
תשכח, כי ההתרגשות תבלבל אותך, יהיה מישהו צמוד מאחורייך
שימשוך אותו בשבילך".
היא דיברה בקול נמוך, כל כך נמוך שהייתי חייב לרכז את כל
כוחותיי במאמץ להבין אותה.
שאלתי אותה מדוע היא לא מדברת בקול חזק יותר, הרי כל דבר
שאומרת, אומרת ברגש עצום שכל גופה זז, בצורה שדומה לאי שקט..
אך היא השיבה שלא חוסר שקט הוא שמזיז את גופה, אלא העוצמה של
הצעקה הפנימית. התשוקה לכל דבר אותו עשתה, הטוטאליות,
ההתרגשות.. האתגר בלהביא לידי ביטוי משהו עצום בלחישה
מינורית.
בכל יום בחייה הייתה משימתה למצוא אתגר, לעבור עוד קיר, לשבור
עוד חומה..

ושם הכרנו- מול אותה החומה, אך מצדדיה השונים.
זו הייתה החלטה שארכה שנייה אחת, כשהחלטתי לקחת בפעם הראשונה
תנופה גדולה מדי, חצי תסכול חצי תקווה..
כשקפצתי בניסיון לעבור את החומה, גופי נחבט בעוצמה בבטון הקשיח
ואנחת הכאב תפסה את אוזניה מעברה השני של החומה.
תחילה היססה, הרי לא צעקתי לעזרה ולא שמתי לב שגופי ספג
שפשופים והחל לדמם.
אך למרות עוביה של החומה, היא שמעה את נשימתי הכבדה וקצבה הלא
סדיר והבינה שמשהו לא הלך כשורה לדמות הנאנחת.
"אתה בסדר?" שאלה בקול שנשמע רק בקושי.. "כן, תודה.. זה רק עוד
ניסיון כושל, אבל אל לך לדאוג.. זה היה האחרון".  
לפתע שמעתי צחקוק מהצד השני, צחקוק שגבל בגיחוך, דבר ששינה את
נשימתי ממיואשת לכועסת ועצבנית. שקלתי אם לענות לה, הרי מי היא
חוץ מדמות שכלל לא ידועה לי.. ייתכן ושומות גדולות ושחורות
מכסות את פניה, בצורה בה גיחוך היה שמה השני בילדותה.. או שמא
שמנה היא כל כך שרגליה כה כבדות שאינן יכולות להתרומם מהקרקע
וכל מה שעושה שם מעבר לחומה זה לבהות בה בדיוק כמוני בייאוש..
החלטתי לענות!  מי היא אותה מסכנה שתבקר את כישלונותיי??  "ומה
מצחיק אותך בדיוק? אם את כזו קשוחה, בואי עברי את החומה והראי
את כישרונותייך המופלאים.. הרי את מסכנה בדיוק כמוני!"
לפתע, ליד רגליי, בתחתית החומה.. משהו התחיל לזוז.. גופי נהדף
לאחור מהבהלה, פעימות לבי שוב החלו להכפיל את עצמן, אך הפעם
במספרים כה רבים שהרגשתי שראשי החל להסתובב.. לברוח? לרוץ?
לספר על האדמה שזזה באמצע שום מקום ללא מקור הגיוני?
גופי קפא. בהיתי בתחתית החומה ולא הסטתי את מבטי, מה שזה לא
יהיה, אני הולך לעמוד מולו!
בתוך שניות, אצבעות קטנטנות החלו לבצבץ, שמתי לב לתנועות חפירה
ולאחר מכן לתנועות מהירות של דחיפת החול והאדמה לצדדים, בכמות
כזו שכבר מרפקי הידיים החלו לבלוט. זה ארך כמה דקות עד שהשיער
מלא החול והפנים הרכות נגלו אליי.  היה לה מבט משעשע וסקרן
בעיניים. לאחר שסחבה את המחצית השנייה של גופה אל מעבר לחומה,
נעמדה מולי בבגדים פשוטים, ששינו והחליפו את צבעם מכמות החול.

בחנתי אותה והיא בחנה אותי, ללא מילים.. היא סרקה את הבעות
פניי ושפת גופי, אני לעומתה בחנתי את גופה.. מאיפה התעוזה העזה
בגוף כל כך קטן ושברירי?
לאחר כמה דקות של שתיקה ולאחר שההלם הוחלף בכעס שחזר אליי,
החלטתי לשאול שוב "ומה הצחיק אותך בדיוק?!"
ושוב צחקקה.. אך הפעם שראיתי את דמותה והבעת פניה, משהו בי
נרגע והבין, אין זה גיחוך.  "לא צחקתי,  אלא הופתעתי מחוסר
ניסיונך.. אנחות כאבייך נשמעו לי כשל אדם בוגר ומעט מבוגר..
הלא ידעת שיש יותר מדרך אחת לעבור חומה?
יש רבים המאמינים כי הדרכים הידועות הן הדרכים היחידות, אך
סקרנות ואומץ יובילו אותך לחקור ולגלות כי הדרכים הן אינסופיות
ואת החומה אפשר לראות ולעבור מאינספור כיוונים".
הסתכלתי עליה ופעם הראשונה בחיי שתקתי.
רציתי לשמוע עוד, רציתי שתראה לי עוד פרצות בחומה.
"בוא, עכשיו תורך".
"מלמטה? איני יכול.. גופי גדול מאוד והבור אותו חפרת מספיק
לגודל גופך הצנום בלבד".
"אז הגיע הזמן שתתחיל לחפור..." צחקקה בעדינות, לקחה את כפות
ידיו בעדינות והתקרבה איתו אל הפרצה.
כל הזמן שהזזתי את כמויות החול עם ידי, היא עמדה לידי, לא עזרה
לי, רק ליוותה אותי במבטה המעודד.
כשעברנו לצד השני, נגלה בפניי מחזה מדהים...
שטח אינסופי של דשא נמוך ורענן ובמרכזו מצנח פרוס על האדמה
בצורה לא סימטרית.
"זה לא יכאב ואתה לא יכול למות מזה.
אתה תרגיש שאתה מתרסק, שאין שום דבר שיכול לעצור את הכאב
והקושי שאתה הולך להרגיש כשהאדמה תפגוש את גופך במכה חזיתית,
יחידה וחדה. המהירות תהיה כל כך עצומה שהלסת שלך תרעד, הקול
שלך לא ייצא, העיניים שלך ימתחו והאוויר שיכנס לריאותייך יקפיא
אותן ותחוש סחרור.
אך המפגש עם האדמה לא יגיע.. שנייה לפני, המצנח יפתח והגוף שלך
יטוס למעלה בקיצוניות כזאת שתגרום לך לדמיין כי השמיים החליפו
צבעים ושנהפכת לגוש נוקשה חסר שליטה."
היא לא נתנה לי הרבה זמן לחשוב,
"נו, אתה בא או לא?"
היה בה משהו שאמר לי שאני יכול לסמוך עליה.
הרי לא היא זו שגילתה בפניי את סוד החומה? ומה יהיה אושרה
בכישלוני או בהתנגשותי בקרקע לאחר שהעבירה לי את הסוד השמור
שהיה שייך רק לה?
"אני בא, חכי!"
היא כבר התחילה בהליכתה, בצעדים הקטנטנים והמהירים שלה דמתה
לעכברון קטן שבורח מחתול אימתני.
היא קשרה אותי ראשון ואז קשרה אותה אליי, כשהיא צמודה
מאחוריי.
היא נגעה בכתפי בידה הקטנה והמגע היה כל כך עדין שזה הפתיע
אותי.
ברוך גופה, הייתה מנוגדת לכל חוזק ועקשנות שהכילה נפשה.
"אתה מוכן? בשניות הראשונות תעצום עיניים. תפקח אותן כשתרגיש
שהקרקע נשמטת תחת רגלייך. הכי כייף זה לחזות בריחוף."
המטוס החל לעלות מעלה.
כשהיא מאחוריי, דוחפת את שנינו, הרגליים שלי נדחפו קדימה בלי
שליטה, נגררו על רצפת המטוס. קודם צעדים שלמים, אחר כך חצי רגל
הרגישה את הרצפה. לאחר מכן רק הבהונות ואז פקחתי את עיניי.
רגליי נותקו מהקרקע ואני הופרדתי מהרצפה.
מרוב שהייתה קטנה לא חשבתי שאהיה מוגן כל כך, אך ידה לא ירדה
מכתפי וסימנה "אני כאן, אתה יכול להירגע עכשיו. "
המצנח עלה, הנוף התרחב והלב נרגע.
"אני שלם". הפה שתק. הגוף אישר.