"תישארי איתי עוד",
הוא לוחש מבעד לחושך
לאחר שהוא מנתק את הלשון מהגוף שלי
ומרים לרגע את הראש מבין רגליי.
אני צוחקת ושואלת עד מתי.
"עד שש בבוקר".
אני צוחקת עוד ומניעה את הראש
ימינה ושמאלה מעל הכרית.
"חמש? שלוש?",
אני ממשיכה לנער.
"שתיים עשרה?",
אני מהנהנת בהסכמה
והוא בתגובה מטה את הראש הצידה,
מחייך אליי את החיוך הכי יפה בעולם
וצולל חזרה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.