תרגיל בשירה. 5 מלים מבחוץ, ואח''כ לעשות שיר.20.12.2011
גשם, רוח, קשת, אדמה,ענן

כך נולדתי

הגשם ירד, והרוח נשב,
הקשת הופיעה בקצה המרחב
והאדמה ספגה  ותפחה,
נבטים זעירים פרצו  מתוכה
נושאים עיניים לשמש הברוכה
טריים, חדשים,
פיתחו עלעלים זעירים,
השתרגו, התרוממו, מיהרו לפרוח
כל זה היה רק אמש
כשכמוהם -פרצתי ויצאתי בכוח
מבטן אמי הורתי
ועכשיו-השמש בוגדנית ודוקרת
האדמה יבשה, חרוכה ונוטרת
הקשת נדדה לשער הנערות
וענן לבן, בודד עוד מחפש להגשים,
ואת האדמה הצחיחה להפרות.

עוד תרגיל-בפרוזה
''ומי יחשוד בו, בדף הטהור, שכתוב בו משהו?'' (ציטוט משיר של
דן פגיס,  בסדנה ב2009 )- תרגיל.
2 אפשרויות לסיפור קצר:

  מה זה פה, מחבואים הוא עושה לי? מה הוא חושב, שאני ילדה?...

...מבחינתי, בדף הזה כתוב משהו בדיו סתרים. כזה למשל ממיץ של
בצל. כמו בספר 'חסמבה' של מוסנזון, אולי זה היה במערה הסודית
של החברה משם, אז בילדותי, בילדותנו-כשקראנו את כל תולדותיהם
בשקיקה.
היו להם, אני זוכרת, כמה שיטות לכתוב בכתב סתרים. הדיו הזו,
מיץ מבצל, נראית רק לאחר שאני אשים את הנייר מול הנר קרוב.
נסיתי פעם. וואללה, זו לא השיטה שלו!
אבל מה פתאום אני מקבלת ממנו, אחרי כל הזמן הזה נייר לבן
בדואר. בתוך המעטפה הזו, מארה''ב, עם המון בולים וחתימות-אגב,
יופי של בולים! -מה זה, לעזעזאל, המכתב המסתורי  הזה. והרי אני
מזהה את הכתב הזה על המעטפה בלי לקרוא.
  טוב, אני מנסה: נר, גפרורים...לא, זה לא נכתב בבצל על נייר.
מה זו השיטה הזו שעלתה לו בראש...
...אולי הוא מנסה לרמוז לי שצריך להתחיל מהתחלה, דף חלק,
ולשכוח כל מה שהיה?
  ...או אולי הוא מנסה להגיד לי שאני צריכה להיות טהורה וצחה,
ושאני לא כזאת?
או אולי - שכל מה שהיה שווה, מבחינתו, לדף לבן, חלק, כאילו  לא
נכתב בו דבר עדיין,? שלא קרה כלום, עדיין, שעוד אפשר לנסות
שוב?
למה לעזעזאל הוא התכוון?

עוד גרסה ( 'ומי יחשוד בו, בדף הטהור, שכתוב בו משהו?')
הדף היה מונח לפניה, לבן.
היא התישבה בפאתי ספסל, מול הבית שלו, תחת עץ גדול ומצל.
כמה שנים לא עברתי ברחוב הזה, תהתה?
היד התרוממה, העט היה שלוף, אבל מחשבותיה נדדו. מה עשתה, מה
היה?
זכרונות כאב ושמחה, כל כך הרבה שנים,
כה הרבה דברים קרו מאז, כה הרבה שקיעות וזריחות, כמה אנשים
שחצו את דרכה, כמה קייצים לוהטים ברחוב התל-אביבי עברו,
כשאנשים מתכנסים בבית מהשמש הקופחת האכזרית. או שרועים כדגים
אדומים על שפת הים;
וכמה חורפים ישראליים קפריזיים, הפכפכים,  ימים ושבועות של דלף
אפור, מטריד, אורות הפנסים דלוקים באדום ואורות המכוניות
משתקפים כחגיגה מהכבישים הרטובים, כשהאנשים הספורים ברחוב
מחזיקים את שולי המטריה שלא תתעופף או תישבר ברוח העזה, והנשים
אוחזות את שולי מעיליהן או חצאיתן לבל תתנופף, ממהרים לתפוס
מחסה בבית קפה או לפחות בפאתי בית מפאת קור הרוח החודרת.
אבל היא מעולם לא שכחה אותו!
ההרהורים. הזכרונות...
  שעה שלמה היא ישבה מהורהרת, אך הדף נשאר ריק. כל הדברים
הללו לא יכלו להיכתב. היו רבים מדי.
לבסוף קמה, והדף הלבן נשאר טהור ובתולי.