הוא נשבר, שוב. כל ערב הוא נשבר, מול המוזיקה, מול הבדידות,
מול חוסר היכולת לזוז. אז הוא כותב שיר, ומצפה שזה ייתן לו
משהו, שיגיד לו משהו - שהוא לא ידע עליו. משהו על עצמו, על
מצבו. שונאים אותו כולם, הוא לא עשה רע לאיש. שומעים אותו מבעד
לקירות מגדף ומקלל אנשים שלא ראה שנים. הוא משייט בבועה הזו
שקוראים לה בית, הוא לא מסוגל לצאת, לא ליותר מדי זמן, לא לחפש
עניינים. הם עקרו לו מן המוח את היכולת לצאת מהבית. הם הפכו
אותו ל"מאולף דלתות", הדלת תמיד יכולה להיפתח, אבל הוא לא יצא,
לא יצא, ולא משנה באיזו קופסת שימורים הוא נמצא. החבל מאוחסן
במחסן, חבל תלייה. רק לתקוע מסמר חזק מספיק במשקוף, ולתלות
עליו את החבל, ואותו עליו. אבל הוא כן רוצה לחיות, למרות שקשה
לו. למרות שכולם כמעט ממררים לו את החיים. הוא רוצה את הפינה
לשבת עם מוזיקה, קפה וסיגריות, להיות משהו חי בתפקיד שנתן לו
היקום. ארנבים קטנים וכחולים רצים מ-פה לשם בין חדרי ביתו,
ילדים קטנים קוראים בשמו. ירח מכשף בלילה קר מכניס בו סודות,
לחשים תת-הכרתיים. הם עשו לו היפנוזה יותר מפעם אחת. הם אילפו
אותו. הם הפכו אותו לתפוז מכני, אדם שפועל ללא בחירה חופשית.
ארגמן תכלת על הקירות, והמים עמוקים, סוערים. ניתן לדוג דגים
גדולים ודגים קטנים. גופו מתפתל בייסורים, נפשו מתפתלת. הוא לא
מרגיש בנוח אפילו בבית שלו, אפילו במיטה שלו, אפילו כשהוא שוכב
עם האישה שלו. תמיד משהו מופרע מהבהב באיזו נקודה בחלל, כמו
שיגעון נשכח. משהו שאומר שהוא שכח, שהוא טעה, שהוא צריך לעשות
עכשיו משהו אחר. "זה לא מקום שלך," אומר לו הסוד, "זה לא החיים
המזוינים שלך, וזו לא האישה שלך, וזו לא המיטה שלך, ואפילו אלו
לא המחשבות שלך," הבן-אדם יושב כל ערב, חסר נשימה, כמעט עם
לשון בחוץ. מחפש את מה שאבד בתוך מילים ומוזיקה. את הלב שחלק
ממנו נעקר. את הנשמה שחלקה נמחקה, בסכיני המנתחים של
הפסיכיאטרים שחדרו לתת-המודע שלו, בהיפנוזה, ומחקו חלקים שלמים
ממנו. חלקים מעצמו, חלקים מחייו. זיכרונות ורגשות, ויכולת
לראות את האופק הפראי של חייו. הכול הלך, הכול מת, והאופק
הוחלף בקירות לבנים אטומים, במוזיקה סתמית, במילים ללא כוונה
עמוקה, ברגשות רדודים, במחשבה שטוחה, בחוסר יכולת לממש אהבה.
הכול מת ונקבר ולא נשאר כלום. רק אדם מרוקן, חלול, קליפה,
שמקיש אותיות במחשב. |