כמו בגלגולי הנוכחי, פגשתי בו לראשונה בגיל תשע, בפנימייה
בטיבט.
מבנה גופו ילדי, עורו שחום, גופו גדול, רמז למראהו בבגרותו.
כל חיבור שהיה בינינו אי-פעם התבסס על חברות פשוטה, שיחה
קולחת,
פתיחות משוחררת. לאט-לאט נטמענו בתוך שגרה ממכרת. נינוחות
ואהבת
היקום היו מנת-חלקנו דרך קבע. לעתים רחוקות דיברנו על
הצפוי לנו בגיל בגרות. כולנו ידענו שיבוא יום שבו ניחשף
לסודות,
יום שבו נוכל להבין את מקומנו בתוך מערכת מורכבת של חיים. את
התהליך, מתברר, היינו צריכים לעבור לבד. "שלום," אמרתי לו
באותו
בוקר קיצי שבו פגשתיו לראשונה, "שמי מסאלה." "שלום," ענה,
"אני
צ'אי."
מדובר בפנימייה הראשונה שהמין האנושי השכיל לייסד. טיבטים
קדמונים השכילו להבין כיצד יש להנחיל ערכים. מערכת חינוך שלמה
כללה ערכי-יסוד של התרבות הטיבטית: חברה, משפחה, מוסר, אמונה,
המשכיות. לא כולם עוברים את סף הקבלה. צריך להיוולד עם יכולת
בסיסית להתגבר על יצרים גשמיים, לראות אופק הטמון בריסון עצמי
לצורך למידה אמיתית. יחידים בחברה צריכים ללמוד לקבל מהזולת,
ומן הסתם, ללמוד איך נותנים בחזרה ליקום כפי שמקבלים, ללא
תנאים.
צרכים גשמיים של תלמידי הפנימייה נבחנו באופן קפדני על ידי
צוות המייסדים. קל מאוד לקום באור ראשון, ארוחת בוקר - חלב
מאורז מלא שמבושל משך לילה שלם; פרי עסיסי וקצת לחם משלימים
את
המלאכה. סדר-יומנו כולל קודם כול תרגילים שמטרתם להבין את
יכולותיו
של גוף האדם. תרגילי נשימה ותנועה, מה שמוכר בשפה המודרנית
כמדיטציה. בהמשך, קצת לפני ארוחת הצהריים, מבצעים התלמידים
תרגילים שנועדו לפתח את תאי המוח. ידע מונחל בפשטות, בכיף
ובנינוחות: טבע, זואולוגיה, אסטרונומיה, חוקיות החיים, מוסר.
לאחר ארוחת הצהריים, הכוללת שלל ירקות, קטניות ומיני פחמימות,
מעסיקים את עצמם החניכים בפעולות חברה וספורט. ארוחת הערב
כוללת
שוב חלב אורז, פירות ולחם תירס.
מי שנשאר מרגיש מאושר. עשר שנים ואנחנו עדיין כאן. שיעורי
הנשירה קטנים אך עקביים, נושר כל מי שלא יכול להכיל את פשטות
החיים
במסדר הקטן שלנו. עם השנים מתפתחים חילוקי-דעות ביני לצ'אי
בנוגע לאופי המסדר, אף שבכל פעם שאני מישיר מבט לעיניו
הפשוטות אך הנחושות, אני מרגיש מאושר. מבנה פשוט של תפישת
עולם
נפרש לאט למולנו. נשמה בריאה לא תפגע בטבע בשום מחיר
("אהימסה"
בתרבות הבודהיסטית). הוא רוצה להישאר, טובים לו החיים כמו
שהם.
הוא מבין שעם הזמן תעבור נשמתו לגוף אחר. אם ירצה, הוא יוכל
להמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסיק בגלגולו הקודם.
הוא מדבר על הצלת העולם ורואה בעצמו שומר ומשגיח של החיים
בכדור הארץ. אלוהים?" הוא שואל אותי. בגיל עשרים אנו מוכנים
לטקס קבלת השמות
החדשים שלנו, שאותם הרווחנו ביושר משך אחת-עשרה שנה. המסדר
מצומצם
כעת, אנו מתרגשים לקראת המועד המתקרב.
אנו רוחצים יחד בנהר ביום הטקס. לא הפסקנו לדבר ולחלוק ימים
מאושרים מאז הגעתנו הנה. אנו עולים במעלה הגבעה כדי לשמוע את
השמות החדשים שלנו. בדרך אני מעלה במוחי אפשרויות למפגשים עם
נשמות אחרות בעולם, כאלה שלא באות מבני העם הטיבטי. "אולי
אכתוב ספרים," אני חושב לעצמי, "כדי להסביר את מה שלמדנו כאן
גם
לבני עמים אחרים. צ'אי בטח לא יסכים איתי, אז אפילו לא אספר
לו." אני חווה איתו יחד את הטיפוס במעלה הגבעה, ביודעי שמעתה
והלאה חיינו ישתנו. המסדר כבר מוכן ומחכה לנו.
"נפש הרפתקנית," צועקים לי מלמעלה את שמי החדש. "מה עם צ'אי?"
אני שואל. "בודהה," אני שומע מישהו צועק לו.אני מרגיש חופשי
להביע דעה בנוגע לשמרנות המסדר.
"אתה לא מוכן לקחת שום סיכון," אני מתריס לעומתו. "מאות אלפי
נשמות תועות יש בעולם, למה שלא תחלוק איתן את שפתך, מנהגיך,
מאווייך? צא להרפתקאות בעולם, אל תחשוש, סמוך על אלוהיך."