פיסת נייר עם כמה שרבוטים
של מילים שלא נכתבו למען הקריאה
אלא רק למען הכתיבה והאמירה של הרגע
בלי שמישהו יבין מה כתוב,
אפילו לא הכותב עצמו

היא כתבה את זה בלילה, לבד,
עם סיגריה וקפה,
ומוזיקה מקוננת בסטראו
לפני שהיא יצאה לפנות בוקר
כשהאור עלה
בלי להסתדר, בלי להתאפר,
בלי לסדר את השיער
עם תיק יד עמוק מאוד,
בחפזה
כאילו יש לה מה לעשות,
אבל מה יש לה?
להשתחרר ממועקה,
לראות אדם אהוב
לאכיל את חתולי הרחוב
או פשוט לנשום את האוויר הצח,
לפני המכוניות והפיח,
לפני ההמולה של האנשים הממהרים

אני מביט בכתב ידה,
במילים שלא אומרות כלום
מנסה לנתח את המזג שהיא הייתה בו,
לפי הקשקוש הזה
כמו גרפולוג, אבל עם חוש,
במקום ידע
משהו אומר שהיא רודפת אחר תקווה
שהיא מרגישה חנוקה, ונאבקת להשתחרר
שהיא עומדת לעשות צעד שישחרר אותה.