הגשם שירד אותו יום על המחנה, הציף הכול.
היה זה גשם חריג בעוצמתו. גם צבעי הקשת שנתגלתה בסופו, היו
חדים וברורים  יותר מהרגיל  אבל הם לא עניינו איש מיושבי
המחנה. אלו היו עסוקים בהישרדות. אחרי שעות של גשם בלתי פוסק,
עסקו כל יושבי המחנה בניסיונות נואשים לחסום את זרם הבוץ שאיים
לחדור למגוריהם. בהעדר מגבים של ממש, הם נעזרו בעלי רחבי
שוליים שנתלשו מעצים שגדלו בשולי המחנה. בעזרת העלים הגדולים
נגרפו המים והבוץ אל מחוץ למגורים שם פגשו בזרם החום שהחדירם
מחדש למקום ממנו סולקו זה עתה. כל יושבי המחנה ניצבו כפופים
ועלי הענק בידיהם. מעת לעת עצר מישהו כדי לנגב את הזיעה ממצחו
ואז רכן מחדש והמשיך להילחם במים ובבוץ. היה זה מאמץ סיזיפי
שלא נראה כי יסתיים מתישהו. קולות הגשם היורד נשמעו כתיפוף
בספינת עבדים וכך בדיוק נראו הדמויות העמלות סביב. לפתע נבלע
הרעש המונוטוני של הגשם היורד, בקול רעש חזק ממנו. קולות של
שבירה שהלכו והתגברו במהירות עד שבאו לשיאם ופסקו. היה זה רעש
התמוטטות שתי תקרות שקרסו ארצה. ברגע האחרון ממש הצליחו
העומדים תחתן לברוח החוצה. הם הביטו אחורנית בעיניים מבועתות
וראו מפל גועש המציף את הכוך שפעם היה ביתם. עתה עמדו רועדים
מאימה על שפת פרץ המים העובר דרך דלת הכניסה הנפתחת ונסגרת,
כולה רועדת כעלה נידף בהתאם לשיגיונות הזרם. כל האחרים הגניבו
מבט חטוף לעברם בעודם ממשיכים להילחם במים.
לעת ערב פסק הגשם וכעבור שעה קלה יכלו האנשים להזדקף, לשמוט
מידם את עלי הענק ולהביט סביב על המחנה המוצף.
זה היה הרגע בו צפו רגשות הזעם והתסכול שנצברו אצל יושבי המחנה
בשנים האחרונות. ראשונים לזעוק היו בני המשפחות שמגוריהם קרסו.
זעקה דקה וצלולה של גברים אובדי עצות אליה הצטרף קול יללות
הבכי של נשותיהם וילדיהם. הקול הדקיק הלך והתעבה, גבר והתעצם
עד שבא הרגע וכל יושבי המחנה, אלף וחמש מאות איש, אישה וילד,
זעקו ממרי ליבם. הם בכו על עליבות תנאי המגורים במחנה, אך יותר
מכל הם קוננו על ההבטחות לגאולה קרובה שהופרו. הם הגיעו לקצה
גבול הסבלנות בהמתנה להוראה המיוחלת לבוא המשאיות בדרך אל
המקום הקדוש הקרוי בלשונם איסיראלי.
לפני שבאו למחנה, הם ישבו במקום אחר. כל משפחה והמקום האחר
שלה. דורות על גבי דורות גדלו בכפרי היהודים במישורים וברמות
שבחבל גונדר. מעת לעת כיסו סופות אבק מסורות קדומות וגשמי ברכה
הולידו מנהגים חדשים. אבל כל שינויי העתים לא יכלו ללב האמונה:
התקווה לעזוב ולשוב לאיסיראלי, היא המולדת הקדומה. תקווה זו
עברה מדור לדור כדגל המסמל זהות, כמטפס עקשן היכול לשיני הזמן.
היא נותרה עומדת איתן בצוק העיתים ואף צרה לא הצליחה להעלימה.
גם אם כבדו הזמנים ובתים נהרסו, ידעה התקווה לצוץ בין ההריסות
ולהמשיך במסעה לדור הבא. המישורים הוריקו בעקבות הגשם ואז שבו
והצהיבו בשנות בצורת, אסונות התחלפו בשמחות, וחוזר חלילה אך
התקווה תמיד הייתה ברקע, בלתי נראית לעין אך מוחשית בלב. כך
דור אחר דור כאותו גלגל שיניים הסובב על צירו, פעם הזיז למעלה
ופעם מטה אך הגלגל ממשיך להסתובב. פתע, בדור האחרון נעצרה
תנועת הגלגל. קול קורא עבר בין כפרי היהודים. אבק הדורות נוער
במשב רוח משיחי. והנה החלום הופך לממשות. איסיראלי נראתה קרובה
יותר מתמיד. ואחרי הברק הגיע הרעם. זרים החלו פוקדים בחשאי את
הכפרים, הסתודדו עם ראשי הכפר ונעלמו כלא היו. וראשי הכפר חשו
מסוחררים מעוצמת הגאולה המתקרבת, כאילו נגעו בקדוּשה עצמה.ּ הם
לבשו לבן כהכנה לאירוע וכמוהם עשו גם שאר היהודים מבלי לדעת
הסיבה. וביום אחד כמו לפי אות בלתי נראה, כפרים עתיקים התנערו
ויושביהם החלו לנוע, מותירים אחריהם בתים נטושים ועקבות
זיכרון. הם נעו בדרכים עקלקלות, מסוכנות, מי למדבריות סודאן,
מי לנמלי ג'יבוטי ומי למחנה שהוקם בפאתי אדיס הבירה.
לצורך הקמת המחנה באדיס, שכרה השגרירות בית אבן איטלקי שחצרו
הרחבה מוקפת בחומה. סביב בית האבן הוקם מחנה אוהלים כנקודת
המתנה זמנית. מיד לאחר שהושלמה הקמת המחנה, החלו המוני אדם
באים בשעריו. חיים הופחו במקום ששנים עמד בשיממונו. קבוצות של
לובשי לבן סיימו בו מסע רגלי מפרך ושמחו לקבל בו מים זכים
ומזון בסיסי. בלילות היו קבוצות אחרות עולות על משאיות שפרקו
את מטענן האנושי ליד מטוסי הענק בשדה התעופה הלאומי באדיס.
מעולם לא הייתה איסיראלי קרובה יותר לבני קהילה זו. אנשים בכו
מהתרגשות בראותם את חלום הדורות מתממש.
אי פה אי שם הופר האיזון ומספר הבאים עלה על מספר העוזבים את
המחנה. פעם אחר פעם תוקנה הסטייה והאיזון בין הנכנסים לעוזבים
שב לשרור במחנה. אלא שמזה זמן הדברים השתנו. מתי בדיוק אירע
השינוי, זאת כבר איש מיושבי המחנה לא זוכר בדיוק. למעשה, לא
הדיוק בזמנים הוא שחשוב כאן אלא העובדה שהמשאיות חדלו להגיע.
ובלי משאיות אין שדה תעופה ובלי שדה תעופה אין איסיראלי. גם
בשער המחנה פסקו הנכנסים. אין יוצא ואין בא. יושבי המחנה
המתינו לחידוש התנועה פנימה והחוצה, חיכו יום, חיכו יומיים,
חודש עבר ואפילו שנה, וכלום. ימים רבים הם יושבים על האדמה,
ממתינים בבגדיהם הלבנים ועיניהם נטועות בקו האופק. מחפשים ענן
אבק שאחריו ייראה צל של משאית, אך לשווא. בלילות היטו אוזן שמא
יישמע צליל המנוע המגרגר של משאית מתקרבת, וכלום. רק דממה
מעיקה הממלאת את הלבבות בחשש. והחשש הרי מבשר את בוא הייאוש.
והייאוש הולך ומעמיק קודח בכל פינה בורות של צער. כך נותר לו
במחנה ציבור שלם של לובשי לבן כבני ערובה של חלום.
עם הזמן החלו האוהלים להתבלות והיו כאבק הארץ . יושבי המחנה
החלו יוצאים אל מחוץ לחומת המחנה בחיפוש אחר פחים וקרשים, שקים
וקרטונים וכל דבר שיוכל לתמוך ולחזק את קורת הגג המשמשת אותם
במחנה. מחנה האוהלים המסודר והיעיל הפך לגיבוב של סמרטוטים
ואשפה, כגרועה בשכונות העוני של אדיס הבירה. העצב שרר בכל.
בלילות היו הדמעות זולגות חרישית בין קרעי האוהלים עת היו
האנשים נתקפים בגעגוע. יכול שיהיה זה געגוע לבית ולכפר שעזבו,
ואולי געגוע לקרובים שהצליחו לעלות על המשאיות. הם זכרו את מגע
החיבוק החם ואת האיחולים והברכות  שהעטירו על העוזבים. אז עוד
היו בטוחים שבתוך ימים ישובו ויתאחדו באיסיראלי. אוי, כמה טעו.
זמן רב מדי עבר והם עדיין כאן, באמצע המחנה המוצף שבשולי אדיס
הבירה. הבתים טבעו יחד עם התקווה להגיע ליעד הנכסף.
ועכשיו הם עומדים בבלויי הסחבות האפורים, שפעם היו בגדי לבן,
והם צועקים והם בוכים והם מניפים ידיים ומבטם מופנה אל בית
האבן שבלב המחנה. וכי לאן יזעקו? הרי שם נמצא  מנהל המחנה.
האיש האדום.
הם לא ידעו, אבל שמו היה ארנון והוא הוצב במקום הכי הלא נכון
עבור ג'ינג'י.
לקח לארנון אולי שבוע ימים מיום שהגיע לראשונה למחנה, להבחין
שיושבי המחנה נרתעים מפניו. כשניסה להתקרב למישהו, היה הלה
מתרחק מפניו כאילו היו שני  מגנטים מנוגדים. ניסה להתקרב לאחר,
וגם הוא התרחק מפניו. הוא מתקרב והם נסוגים. בתנועות ידיים
הזמינם להיכנס לבית האבן,  אך הם הפנו לו עורף. ילד אחד צעק
לעברו "טאוטי" וברח. ארנון ניסה לפתות את הילדים בנפנוף
סוכריות עטופות בנייר מוזהב אבל הם לא התפתו לגשת. זעקו
"טאוטי" ונעלמו. יותר ויותר קלטה אוזנו של ארנון את השם
"טאוטי" ופעם כשהזדמן לשגרירות שאל את אחד העובדים למשמעות
המילה. העובד חייך במבוכה והסביר לארנון כי זהו שם של שד.
ארנון לא הבין מה הקשר בינו לשד והעובד הנבוך הצביע על שערו
האדום של ארנון. הם לא רגילים, חייך העובד בנימה מתנצלת.  מאז
לא ניסה עוד ארנון להתקרב אל יושבי המחנה. הוא נותר ספון בבית
האבן ששימש לו כמשרד ומקום מגורים. לעיתים קרובות היה ארנון
יוצא ממנו לשגרירות או לסידורים אישיים באדיס. במחנה מיעט
להסתובב כדי לא להכביד על תושביו. מחלון הבית היה צופה על
המחנה ונאנח.
ארנון הגיע חדור מוטיבציה לסייע במעשה הציוני של העלאת יהודים
ארצה. אחד מסביו עלה ארצה במבצע "מרבד הקסמים" והוא חש כי כעת
הגיע תורו לסייע במאמץ. האיש במשרד הקליטה שגייס אותו לתפקיד
מנהל מחנה המעבר, הבהיר לו כי המדובר במחנה זמני שיושביו יועלו
ארצה בתוך חודשים ספורים ואז יהיה על ארנון לטפל בסגירתו של
המחנה באופן מסודר. בין לבין ניתנו לארנון הנחיות כיצד לקיים
את שיגרת היומיום במחנה ולדאוג לכלכלת יושביו. ניתנו לו כתובות
וטלפונים של הסוחרים המקומיים המספקים את מצרכי היסוד עבור
תושבי המחנה, נעשתה לו הכרות עם אנשי השגרירות, ושיהיה
בהצלחה.
מהר מאוד הבחין ארנון שמשהו במחנה אינו כשורה. מחנה מעבר הרי
אמור לשמש למעבר של נכנסים ויוצאים. והנה, שבוע מאז הגעתו ואף
קבוצה לא יוצאת מהמחנה לשדה התעופה. הוא ניסה לברר בשגרירות אך
גם שם לא ידעו מתי תחודש התנועה. הוא ניסה לברר טלפונית מול
משרד הקליטה אבל האיש שאמר שיברר ויחזור אליו מחר, לא חזר וגם
גורמים אחרים במשרד מלמלו משהו על הנחיות מלמעלה אך לא פירטו.
כך נותר ארנון לבד בבית האבן, בלי תשובות אך עם ערימת ספרי
הארי פוטר באנגלית שמצא בחנות ספרים שמול השגרירות. עוד בארץ
קרא ארנון את כל הסדרה בעברית אבל כעת כשזמנו בידו הוא יכול
היה להיאבק בנחת בשפת המקור של העולם הקסום שישמש לו מפלט
מהמציאות המתסכלת שמעבר לקירות האבן בבית היחיד במחנה. מעת לעת
השתעשע ארנון במחשבה להתפטר ולשוב ארצה. הרי המציאות שונה מזו
שהובטחה לו ואיש אינו כובל אותו למחנה. למרות זאת, החליט ארנון
להישאר. לא בגלל מוטיבציה ציונית, אלא (ארנון התבייש בעצמו)
מסיבות כלכליות. השכר החודשי שקיבל היה נאה ביותר ובוודאי
יימצא לו שימוש מועיל עם החזרה ארצה בתום השליחות: מימון שכר
לימוד או שכירת דירה או הגשמת חלום כלשהו שטרם התגבש. ארנון שב
ושקע בספריו. הרי יש לו זמן למכביר כדי לגבש חלום ולתכנן את
הגשמתו.
באחד הימים ניעורו תקוותיו של ארנון לשינוי בשגרת יומו
המשמימה. מהמשרד בארץ הודיעו שמשרד החינוך ישלח למחנה מורים
מהארץ. גם נושאי הלימוד הועברו לארנון: "ראשית שפה", "הכרת
הארץ", "היסטוריה ציונית".  ארנון מיהר להכין שני חדרים בבית
האבן, למגורי המורים הצפויים להגיע. הוא פינה את הציוד שאוכסן
בהם, הוא שטף וקרצף ואפילו דאג למיטות וארונות. ארנון לא ידע
כמה מורים בדיוק יגיעו אבל לאור נושאי הלימוד, הניח שהמדובר
בלפחות שלושה. הוא שמח על החברה הצפויה ובסתר ליבו קיווה שבין
הבאים תהיה לפחות צעירה אחת ואולי, מי יודע, מעז יצא מתוק.
ארנון גם מצא אוהל מתאים לשמש ככיתה. הוא התקין בו ספסלים ולוח
ותלה את מפת הארץ על דופן האוהל.
במקום שלושת המורים להם ציפה, הגיעה אחת: ישראלה. קיבוצניקית
חמוצת פנים כבת חמישים. למען הדיוק הגיעו שתיים,  כי ישראלה
הביאה איתה את בת זוגתה, אישה נמוכה ושתקנית. ישראלה מיהרה
להבהיר לארנון שאין לה כל כוונה לגור במחנה. היא ובת זוגתה
ישכרו דירה בקרבת השגרירות, היא תבוא ללמד ולא תישאר במחנה
אפילו לא דקה אחת מעבר לזמן השיעור.
מבחינת יושבי המחנה התבררה ישראלה כסיפור הצלחה. מחוץ לכיתה
ובמגעיה עם ארנון הייתה זעופה לתפארת אך בהיכנסה לכיתה אורו
פניה וגוון קולה השתנה. היה לה ידע רב בנושאי הלימוד. היא
ריתקה את תלמידיה, ערב רב של גילאים, בסיפורי ארץ ישראל והם
בלעו את דבריה בשקיקה ובעיניים בורקות.
נשוב ברשותכם למעמד הזעקה שאחרי הגשם הגדול. המון אדם עומד מול
בית האבן, וכולם צועקים ובוכים. ארנון צופה בהם מחלון הבית
ומתלבט כיצד לנהוג. האם לפתוח חלון ולנופף בידו כדי להרגיעם או
לצאת לעברם? ואם יצא, האם לא יברחו? ואם לא יברחו, כיצד ידבר
אליהם, הרי אינו דובר את שפתם. וגם אם יתגבר על מחסום השפה
(אולי יימצא ביניהם מתורגמן?), מה יאמר לאומללים אלו? הרי שום
בשורה אין לו בעבורם. בכל זאת מזהה ארנון סוג של הזדמנות
במעמד. אולי צוק העיתים יאפשר לו לשבור את הקרח בקשריו עימם.
דלת הבית נפתחת וארנון נעמד בפתח. זעקת ההמון פוחתת. אלו מבין
הקהל שעיניהם עצומות ממשיכים לזעוק. האחרים, שרואים את ארנון
משתתקים. ארנון פוסע לעברם צעד ועוד אחד. ההמון נרתע לאחור.
ארנון מרים ידו ומכחכח בגרונו כדי לומר משהו. הצעקות גוועות
ודממה משתררת. ארנון כמעט והחל מדבר אבל אז סב כל ההמון לאחור
ומתפזר בשקט מופתי. הרחבה שלפני בית האבן מתרוקנת מאנשים. כולם
עוזבים את המקום וחוזרים לאוהלים, זולת אחד.
תחילה סבר ארנון שמדובר בסוג של הזיה. כמה פילל לרגע בו יימצא
לפחות אדם אחד מבין יושבי המחנה שלא יפחד לגשת אליו, וישמש
כגשר בינו לבין שאר יושבי המחנה. אבל משחלף זמן רב ודבר לא
אירע, השתכנע ארנון שכולם רואים בו שד וכי אין שום סיכוי
להידברות עימם. והנה עתה, יש סיכוי. אדם אחד נותר עומד במקומו.
ארנון החווה בידו תנועת התקרבות והאיש שמולו החל מתקרב בצעדים
איטיים. ככל שקרב יכול היה ארנון להבחין ביתר בהירות במראה
דמותו של המתקרב. היה זה גבר כבן ארבעים, שאניצי שיבה פזורים
לרוב בשערו. ארנון פתח את דלת הבית והאיש נכנס פנימה.
בזמן שסגר את הדלת, תהה ארנון כיצד יתקשר עם האיש. ארנון נעמד
מולו ובתנועות מוגזמות הצביע על עצמו ואמר את שמו תוך שהוא
מקפיד להגות כל הברה בבירו: "אר - נון".
"אנד מיי ניימ איז ביריטו" אמר הציג האיש את עצמו באנגלית
ברורה.
ארנון חש כי הוא מסמיק מבושה ונזף בעצמו ("השד האדום מאדים עוד
יותר") כפי שהוא נוהג לעשות לעיתים.
ארנון נשם עמוקות והצביע על כיסא ליד שולחן האוכל. ביריטו
התיישב. "קופי?" שאל ארנון בהיסוס והאיש חייך חיוך קטן. ארנון
הבין זאת כהסכמה ומיהר להכין קפה נמס ישראלי לשניהם. ביריטו
טעם מהקפה לגימה קטנה, העווה את פניו והניח את הספל מבלי לגעת
בו יותר. מבלי שנשאל החל ביריטו מציג עצמו בפני ארנון. הוא
נמצא במחנה כבר שנה ומוצאו באחד מהכפרים שברמות גונדר. לא, הוא
לא עסק בחקלאות אם כי למשפחתו היו שדות ועדר צאן. הוא רצה
לעשות משהו שונה, הרפתקני ולכן התגייס לצבא. עשרים וחמש שנים
שירת במזרח, באזור הגבול עם ג'יבוטי. בתפקידו האחרון שימש
כמושל עיירה קטנה ולפני כן פיקד על ספינת סיור בנהר נאומו.
כשהשתחרר מצבא הקבע, שב לכפרו, אך משנפטרה אשתו בחר להצטרף
לזרם העוזבים וכעת גם הוא תקוע במחנה.
לאחר שארנון סיפר על עצמו (מבלי להזכיר שבתפקידו האחרון בצבא
שימש כמפקד מחלקת טירונים) שאל ביריטו במישרין: מה הסיכוי שלנו
לצאת מכאן בקרוב?
ארנון ביקש לעכב את התשובה לשאלה. הוא חשש שאם ישתף את ביריטו
בכל הידוע לו, ביריטו יעזוב והסיכוי ליצירת גשר ימוג. לפיכך
השיב ארנון בשאלה משלו שנגעה בנקודה הכואבת לארנון, למה לא
פנית אלי עד היום?
למה שאדבר עם איש אדום? תמה ביריטו. חיכיתי כמו כולם למשאיות
שיבואו לקחת אותנו. אתה יודע, אמר ביריטו, יש לנו סבלנות רבה
אבל גם לה יש סוף. אני מוכן להיעזר בכל שד, יהא צבעו אשר יהא,
כדי להגיע לאיסיראלי. אתה יודע, קשה פה במחנה, אמר ביריטו
וחייך.
ארנון הוסיף ושאל את ביריטו על חייו ומשפחתו וביריטו ענה ככל
שנשאל והוסיף שאלות משלו אודות ארנון ועל החיים בארץ בכלל.
לבסוף, לא יכול היה ארנון לדחות עוד וגילה לבן שיחו בגילוי לב
כי אין לו כל מושג מתי תתחדש תנועת העולים ארצה מהמחנה. ביריטו
ניסה להבין מדוע פסקה העלייה וארנון גמגם. ביריטו שאל האם גם
מארצות אחרות פסקה העלייה וארנון השיב שככל הידוע לו, לא. אז
למה רק לנו לא מאפשרים לעלות, שאל ביריטו כמו לעצמו. השאלה
נותרה תלויה בחלל האוויר. אני צריך לחשוב על מה שאמרת, אמר
ביריטו וקם. ארנון ליווה אותו לפתח הדלת והושיט יד לעברו.
ביריטו היסס לרגע ואז הרים את ידו ולחץ את ידו של ארנון.  
כעבור כמה ימים ראה ארנון מחלון בית האבן את ביריטו מתקרב
כשלצידו גבר נוסף, מבוגר חבוש מצנפת. היה זה הקייס מליקו, אחד
ממנהיגי הדת במחנה.
ביריטו הסביר לארנון כי הצליח לשכנע את הקייס שאין מה לפחד
מהאיש האדום ואולי הוא אפילו יוכל לעזור. הקייס הנהן בראשו הגם
שלא הבין אנגלית.
לעזור במה? שאל ארנון.
תראה, אמר ביריטו לארנון, אנחנו אנשים פשוטים אבל לא טיפשים.
שמענו מקרובינו שבאיסיראלי כי הארץ לבנה. אולי בגלל זה הפסיקו
את המעבר שלנו לאיסיראלי? ארנון השיב בכנות שאינו יודע. ביריטו
המשיך והקשה. אם משאר המקומות לא הפסיקו, ורק מכאן הפסיקו אז
צריך לחפש אולי אנחנו מיוחדים במשהו. הרי כולם יהודים. המורה
ישראלה לימדה שאיסיראלי היא הבית של כל היהודים, אז אם
באיסיראלי לא רוצים להביא את היהודים מכאן, אולי אנחנו צריכים
לבוא לבד?
מה?
אנחנו צריכים, המשיך ביריטו, לחפש דרך להגיע לבד לאיסיראלי.
המורה ישראלה לימדה אותנו על היהודים שפעם באו לארץ בלי רשות
כשהאנגלים לא הרשו להם. היא אמרה שקראו להם מעפילים. אז גם
אנחנו נהיה מעפילים. מעפילים חדשים. אנחנו נבוא ונספר כמה קשה
כאן במחנה, כמה כולם אוהבים את איסיראלי ונשכנע שצריך להביא את
כולם.
אבל איך, הקשה ארנון, איך תביא את כולם. הרי יש כאן מעל אלף
איש?
לא צריך את כולם, אמר ביריטו בקול בוטח. אם קבוצה מאיתנו תגיע
בעצמה לאיסיראלי, תתעורר דעת קהל, המשפחות שלנו שכבר שם יעזרו
וכולם ביחד יגרמו לממשלה לרצות להביא את כל אלו שנשארו במחנה.
טוב ויפה, אמר ארנון, ובכל זאת איך תביא קבוצה ארצה?
אתה תדאג למפה טובה של האזור כאן ואנחנו כבר נמצא, חייך
ביריטו. גם הקייס מיליקו חייך מבלי שהבין דבר מהנאמר.
אחרי שהלכו השניים תפס ארנון את עצמו. אתה עובד מטעם המדינה,
מסייע לפעולה נגד המדינה, נזף בעצמו. המדינה לא רוצה להביא
אותם ארצה ואתה עוזר להם להגיע למרות זאת? תחילה התחרט ארנון
על ששוחח עם ביריטו אבל מהר מאוד ניעור בו חוש הצדק שגבר על כל
שיקול אחר. גם הקשר שנוצר עם שניים מאנשי הקהילה שבאחריותו קסם
לו. אספק להם מפה ושיסתדרו, סיכם עם עצמו. אותו ערב שיגר ארנון
למשרד הקליטה את הדיווח החודשי. הוא ציין בדו"ח את תנאי החיים
הקשים, הנזקים שגרמו הגשמים והתמרמרות התושבים. את שיחותיו עם
ביריטו לא הזכיר ארנון.
כמה ימים מאוחר יותר, רכן ביריטו מעל המפה המפורטת שרכש ארנון
בעבורו בחנות הספרים שבאדיס הבירה. ביריטו ריכז את חיפושיו
סביב אגם טנה הגדול. הוא עבר באצבעו על שפת האגם בחיפוש אחר
נהר כלשהו אותו זכר במעומעם משירותו באזור לפני שנים רבות.
ביריטו הקיף את כל האגם ולא מצא כל סימון של נהר היוצא מהאגם.
ביריטו שב למפה ולבסוף מצא את שחיפש. לא היה זה נהר וגם לא נחל
כי אם אפיק יבש שבעונה הגשומה הופך לנהר השוצף כל הדרך בכיוון
צפון מזרח עד לים האדום. ביריטו היה מרוצה.
הליכה מהמחנה לאגם טנה תיארך כיומיים הסביר ביריטו לארנון. משם
נעלה על ספינה שתשוט עד לים האדום ומשם..., הוא השתתק והניח את
אצבעו על הקצה הדרומי של ישראל.
זו העיר אילת אמר ארנון ואז הביט על ביריטו ושאל בנימת גיחוך:
אבל מאיפה תשיג ספינה?
ביריטו חייך ואמר: "ביחד נשיג, עוד תראה. בכל מקרה, הכי חשוב
לפעול מהר כדי לנצל את העונה הגשומה לפני שהאפיק מתייבש. אני
אצא לראות את האפיק במו עיני ובינתיים הקייס יארגן בחשאי קבוצה
של מאה איש. החשאיות חשובה כי כל יושבי המחנה ירצו להיות על
הספינה הזו".
ארנון בחן שוב את המפה. אני לא מבין, הוא אמר, הרי הנהר הזה
עובר בג'יבוטי. איך תעביר ספינה דרך ג'יבוטי?
ביריטו חייך. אני מכיר את האזור ההוא היטב, שירתי שם בצבא.
האפיק שם צר וזרם המים חזק ביותר. אין דרך לעצור שם ולכן
הספינות עוברות בלי בדיקה של שלטונות ג'יבוטי. סמוך עלי, אמר
ביריטו לארנון בנימה מרגיעה.
כעבור ימים ספורים שב ביריטו ממסעו הקצר לאגם. כן, הוא ראה את
האפיק והמים בו עמוקים דים למעבר ספינה. כן, ההליכה מהמחנה
לאגם אינה קשה עבור בחורים צעירים. אבל יש רק בעיה אחת, עדכן
ביריטו את ארנון. למצוא ספינה.
בשלב זה כבר נשאב ארנון כולו לתוכניתו של ביריטו. ארנון לא היה
הטיפוס העומד מן הצד. תמיד היה רגיש לגילויי אפליה ואי צדק ואף
נטל חלק פעיל בהפגנות מחאה כנגד יוקר המחיה, נסיגה מלבנון,
...הוא עצמו כבר לא זוכר את כולם. גם עתה דחף המצפון את ארנון
לפעולה. היה ברור לארנון שהמהלך זקוק לתמיכה כספית שהרי למאה
הצעירים שנבחרו להשתתף בהפלגה, לא יהיה הסכום הנדרש לרכישת
ספינה. למעשה אפילו משוט לא היה באפשרותם לרכוש. מי יוכל לסייע
בכסף? שאל ארנון את עצמו.
למחרת יצאו ארנון וביריטו לכיוון האגם. יומיים מאוחר יותר היו
השניים בעיצומן של בדיקת ספינות אפשריות לרכישה. כמה מועמדות
עמדו לבדיקה מתוך שפע הספינות שעגנו במזח המקומי. בעבר היה
האגם יעד תיירותי נחשק שספינות רבות חצו אותו בכל כיוון. אלא
שמלחמת האזרחים והשפל הכלכלי עשו את שלהם ועתה התחננו בעלי
ספינות הרפאים בפני ביריטו וארנון שיבואו לראות את ספינתם. הם
הציעו לרדת במחיר עוד ועוד. לבסוף נמצאה הספינה הראויה. הייתה
זו ספינת ברזל בגודל בינוני שניתן לדחוס בה מאה איש. למרות
החלודה שכיסתה אותה התרשמו ארנון וביריטו שהיא חזקה מספיק
לעמוד במסע. ארנון לא חשב פעמיים בטרם שלשל לידי של הבעלים
המאושר את הסכום שסוכם. הייתה זו המחאה מחשבונו הפרטי של ארנון
שבהינף קולמוס חיסל את כל חסכונותיו. הבעלים חייך בפה חסר
שיניים. ביריטו חיבק את ארנון בחום. וארנון?
ארנון היה ברקיע השביעי. לא היו בו שום הרהורי חרטה. הרי זה מה
שסוכם איתי מראש, הוא תירץ לעצמו, המדינה שילמה לי כדי שאבוא
ואפעל לסגירת המחנה והכסף שקיבלתי משמש למטרה זו בדיוק. הוא
שכח עבור מה בדיוק ייעד את חסכונותיו ואולי לא הייתה לו בכלל
מטרה מוגדרת. חסך סתם, כי צריך. עתה על כל פנים, הוא היה מאושר
שחסכונותיו משמשים למטרה ראויה והולמת. הנה בכל זאת פעלתי כאן
למימוש הרעיון הציוני, ציין לעצמו בסיפוק.
שבוע ימים אחר כך, עזבו את המחנה ביריטו ועוד מאה בחורים
ובחורות שנבחרו בקפידה על ידי הקייס מליקו. הצעירים הושבעו שלא
לומר דבר על המבצע לבני משפחותיהם וכך עשו. בחשכת הליל, בדיוק
במועד שנקבע, עזבו כולם בדומיה את המחנה. ארנון והקייס מליקו
הביטו בהם מבעד לחלון בית האבן. קשה לדעת מי משניהם היה נרגש
יותר .
כעבור יומיים עלו הצעירים על סיפון הספינה שבאגם. ביריטו אחז
בהגאים ובעזרת המפה שקיבל מארנון ניווט את הספינה. זו חרקה מעט
בכניסה לאפיק הגועש וחרקה עוד יותר בגבור הזרם בכניסה
לג'יבוטי. אך ככל שנעו מזרחה נרגעו המים ואל הים האדום נכנסה
הספינה ברוגע מלכותי ממש כבימי הזוהר שלה עת שייטה בין גדותיו
של אגם טנה. הנוסעים הצעירים השתדלו לסייע ככל יכולתם לביריטו.
מעת לעת הוא פרש לתנומה קצרה מותיר את ההגה בידי אחד הצעירים
הנלהבים.
השייט בים האדום עבר ללא אירועים מיוחדים. לעיתים ליוותה להקת
דולפינים מזדמנת את הספינה משני צידיה. באחת הפעמים היו
הדולפינים חביבים דים כדי לספק מופע ראווה של קפיצות וזינוקים
למצהלות חבורת הצעירים שעד אז לא ראו בעל חיים שכזה.
באחד הבקרים הודיע ביריטו לנוסעיו כי בערב הם צפויים להגיע
ליעד. הנוסעים הריעו באושר. אחד אחד התקלחו ולבשו את בגדיהם
הנקיים אותם שמרו כל המסע לרגע זה. לעת ערב החלו לראות ההרים
שבחוף הסעודי נצבעים בגוון ורוד. רוח של קדושה והתרוממות רוח
שרתה על הכל. חלק החלו לומר תפילות תודה, חלק אחר התעטף בשתיקה
ועיניים דומעות. איש לא הלך לישון כולם הצטופפו על סיפון
הספינה בציפייה לראות את איסיראלי שלהם.
מעט אחרי חצות ולפתע כאילו השמש בכבודה ובעצמה הגיעה ירדה
לבקר. זרקור רב עוצמה שטף את הספינה. ביריטו דומם את המנוע.
ספינה צבאית מתקרבת. ביריטו מבחין בדגל מגן דוד על הספינה
הצבאית ומשתף את הצעירים במידע. אלו הגיבו במחיאות כפיים. חייל
קרא משהו במגפון אבל ביריטו, שירד מתא הפיקוד לסיפון, לא הצליח
להבין את הנאמר. ספינת חיל הים התקרבה עד שברזל התחכך בברזל
בקול חריקה עמום. חבל נזרק ונקשר. בעקבותיו בא סולם חבלים וכמה
חיילים חמושים מטפסים בזריזות לספינה. ביריטו מרחיק את כל
הצעירים ממעקה הסיפון כדי להקל על החיילים לעלות על גבי
הספינה. כשעלה הקצין הראשון, נישק אותו ביריטו על שתי לחייו
ובקול נשבר הסביר באנגלית מיהם נוסעי הספינה ומה יעדה. הקצין
ניגב את לחייו והשיב באנגלית שמכאן הוא עצמו ינהג בספינה
לכיוון נמל אילת. ביריטו הוביל את הקצין בכל הכבוד הראוי לתא
הפיקוד. שובל של צעירים נרגשים צעד אחרי הקצין מנסים ללכוד את
צעדיו ולדרוך בדיוק במקום בו דרכו נעלי הצבא השחורות שלו.
כשהגיעו לתא הפיקוד ביקש ביריטו להיכנס פנימה יחד עם הקצין אך
זה אמר שאין צורך ונעל את דלת התא אחריו. ביריטו נותר עומד ליד
הדלת הנעולה למקרה שתהיה לקצין שאלה כלשהי.
עם בוקר הגיעה הספינה לנמל אילת. כל הנוסעים הביטו סביב על
מראה הרי אילת המסמיקים בשעת בוקר. הים הכחול ערסל את הספינה
בעדינות כמו הייתה תינוקת. הקצין הסביר לביריטו שבינתיים על כל
הנוסעים להישאר בספינה וזאת עד לסיום ההתארגנות לקראתם.
ספינת חיל הים דיווחה על האירוע לחמ"ל הנמל. החמ"ל דיווח
למפקדת חיל הים. ממפקדת חיל הים יצא מברק בהול לבור במטכ"ל
ובמקביל דיווחים לרמטכ"ל ולעוזר שר הביטחון. בתוך דקות היה גם
ראש הממשלה בתמונה. ראש הממשלה החליט לזמן את השרים לישיבת
ממשלה שלא מן המניין.
בשעה היעודה נכנס ראש הממשלה לחדר הישיבות בפנים זעופות. השרים
קמו לכבודו ומיהרו לצנוח לכיסאותיהם מיד לאחריו. השר לביטחון
המולדת דיווח כי בתאריך היום שעה אפס אפס שתים עשרה נצפתה
תנועה חשודה באזור מפרץ אילת. ספינת חיל הים יצרה מגע עם המטרה
שזוהתה כספינה שעליה כמאה יהודים אתיופים. עוד ציין השר
שמתחקור ראשוני שנערך לנוסעים עולה שהם נואשו מההמתנה הממושכת
במחנה המעבר ולכן החליטו לעלות בעצמם ארצה. שר הבינוי והרווחה
סקר את אפשרויות השיכון של הבאים באזורי הארץ השונים. שר
החינוך דיבר על חשיבות החינוך הניתן במחנה המעבר לאהבת הארץ
וכן על התגייסות מערכת החינוך לטובת העולים החדשים בכלל. עתה
הופנו כל הפנים לעבר שר הקליטה שתורו לדבר הגיע.
"יפה מאוד" אמר שר הקליטה במבטא כבד, "זהו מימוש חזון כל
הדורות. ראוי להעריך את המעשה שחסך את עלות ..." שר הקליטה
השתתק בראותו את ראש הממשלה מאדים וידע כי מיד תבוא ההתפרצות.
והיא אכן באה. "מה יפה" צעק ראש הממשלה, "אתם לא מבינים, זהו
כרסום ביכולת המשילות של הדרג המבצע. אנחנו מכינים תכניות
ארוכות טווח, מקצים משאבים ונערכים בהתאם ואת היהודים האלה כל
זה לא מעניין. מי שולט פה? האם זו הממשלה הנבחרת או קומץ
יהודים שבאים מאפריקה ועושים דין לעצמם! מחר האזרחים יחליטו
לעשות מה שנוח להם ולצפצף על תוכניות הממשלה. אתם לא רואים את
זה מתקרב?!". בסיימו לדבר הטיל ראש הממשלה לפיו כדור נגד יתר
לחץ דם ממנו סבל. הוא התקשה בפתיחת בקבוק המים שלפניו ומזכיר
הממשלה שישב לצידו סייע לו בכך.
שר הקליטה שהיה חבר נאמן במפלגתו של ראש הממשלה מיהר ליישר קו
עם הנאמר. הוא השתעל קלות והמשיך לכאורה במקום שהפסיק "אז כמו
שאמרתי, התכנית הרב שנתית המאושרת לקליטת עלייה לא מדברת על
עלייה מאתיופיה ברבעון הזה וגם לא ברבעון הבא. לפי התכנון רק
ברבעון השלישי היינו אמורים לבצע בדיקת היתכנות לקראת קליטת
עשרים עולים משם. העובדה שמאה איש פועלים על דעת עצמם סותמת את
הגולל על תכנית שלמה ויש להצטער על כך. אין לאפשר עלייה שלא
בתיאום עם משרד הקליטה שאחרת כל מערך שליחי העלייה שכבר עוגן
בחוק התקציב, יתייתר. לא טוב. אני לא מרוצה מהמהלך שעשו וזה
בלשון המעטה." בסיימו לדבר הביט השר לעבר ראש הממשלה שהיטיב את
משקפיו ונראה היה מרוצה מעצמו. הדברים שאמרו בדיון שאר השרים
לא באמת נקלטו אצל ראש הממשלה שקטע מבלי משים את הדובר האחרון
והחל מקריא מן הכתב דברים שנרשמו שם מראש.
בדבריו דיבר ראש הממשלה על הצורך לשמור על אופייה של המדינה,
על הצורך שלא לפגוע במרקם החיים בין העדות השונות וכי חובה
לשמור על ארץ ישראל כמקום מקלט ליהודי כל הארצות בהתאם
למדיניות הממשלתית הנוהגת. בסיום דבריו הכתיב ראש הממשלה
למזכיר הממשלה את נוסח ההחלטה הבא:
"מחליטים:
1. האירוע כולו יתוחקר באופן מעמיק ע"י השר לביטחון המולדת.
מסקנות והמלצות התחקיר יופצו בין השרים באחריות מזכירות
הממשלה.
2. השר לביטחון המולדת, שר האוצר ושר הקליטה ישמשו כוועדה
לקביעת תבחינים לקליטת עולים שהגיעו ארצה באופן לא מוסדר
(להלן:"תבחינים").
3. עד לקביעת התבחינים כאמור, תורשה רק כניסת עולים שהגיעו
בתיאום רשויות הקליטה הממלכתיות.
4. עולים שיגיעו באופן לא מוסדר, יוחזקו במעצר במקום עליו יורה
השר לביטחון המולדת וזאת עד לקביעת התבחינים ובהתאם להם".
ראש הממשלה אמר "מצביעים" וכל השרים הרימו ידם לאישור ההצעה.
בלהט הרגע לא הבחינו השרים שראש הממשלה לא הרים ידו. אחר כך
יטרח לתקן הפרוטוקול ולציין שנמנע.
בעקבות הדיון החשוב, יש שיאמרו אף היסטורי, יצאו הנחיות דחופות
לביצוע מלשכת השר לביטחון המולדת. שוטרים פשטו על הספינה והעלו
את כל יושביה על משאיות מסורגות שעשו דרכן למרכז הארץ. ביריטו
והצעירים נפעמו לשמע נהמת מנועי הדיזל. הוי, כמה ייחלו לשמוע
קול זה. דרך החלונות המסורגים הביטו הצעירים בארץ היפה המתגלה
לעיניהם במלוא תפארתה: כבישים רחבים, בתים נאים, מדשאות
מטופחות, אזורי מסחר מסודרים, הולכי רגל ואופניים ממונעות.
הכול כה יפה. כליל השלמות. כמה שונה ורחוק מגיבוב הסמרטוטים
שבמחנה.
שערי הברזל הגבוהים של הכלא נפתחו והמשאיות נכנסו דרכם.
הצעירים הורדו אחד אחד והוכנסו לתאים. אחרון הוכנס ביריטו.
סוהר סגר אחריו את דלת התא  הכבדה וסובב את המפתח בחור המנעול.
הוא הביט פנימה מבעד לצוהר הקטן שבדלת והתפלא לראות את ביריטו
יורד על ברכיו ומנשק את עפר הארץ. למעשה הייתה זו רצפת בטון.
ביריטו קיווה להגיע לירושלים אבל מבחינתו גם רמלה זה טוב.


סוף דבר

בעקבות האירוע נערך תחקיר מקיף בהובלת השר לביטחון המולדת.
המסקנות וההמלצות הופצו בין השרים לאחר שראש הממשלה עיין ואישר
התחקיר להפצה.
בהתאם להמלצות התחקיר, בוטלה משרת ההוראה במחנה באדיס. ישראלה
ובת זוגה יצאו לטיול מקיף בארצות אפריקה. במזכירות הקיבוץ לא
יודעים לומר מתי תשובנה השתיים ארצה.

ארנון הוחזר ארצה, נערך לו שימוע ובעקבותיו פוטר מעבודתו במשרד
הקליטה. הוא ביקר את ביריטו בכלא רמלה. מיד אחר כך קיבל ארנון
ויזת עבודה לאוסטרליה. הוא משלב עבודה וטיולים ביבשת החמישית.

בעקבות הפגנות סוערות בארץ ובמחנה באדיס, שוחררו מאה העצורים
מן הכלא ונקלטו באהבה בקרב משפחותיהם שבארץ.

מאז שחרורו מהמעצר, מתגורר ביריטו בבית אחותו באחת מערי המרכז.
לפרנסתו הוא עובד כמטאטא רחובות. הוא לא חש כל טינה או כעס
כלפי הרשויות בארץ. רק עייפות. לאחרונה החל לחוש געגוע לשהות
במחנה באדיס.

אחרי שנה של דיוני סרק שלא הולידו דבר, הפסיקה ועדת התבחינים
את פעולתה.

לאחר מערכת בחירות סוערת, הצליח ראש הממשלה בקושי רב להיבחר
לקדנציה נוספת. המומחים מצביעים על שתי עובדות שהכריעו את הכף
לטובתו. האחת, נאום מלהיב שנשא בטקס הממלכתי שארגנה לשכתו
לציון שחרורם של מי שכינה "מאה המעפילים החדשים שלנו". השנייה,
פסק הדין שניתן לטובתו של ראש הממשלה ערב הבחירות בתביעת לשון
הרע שהגיש. הנתבע היה עיתון מוביל שהאשים את ראש הממשלה
באחריות לכליאתם של מאה המעפילים. פרוטוקול ישיבת הממשלה שהוצג
בבית המשפט הוא שעמד ביסוד הפסיקה. את כספי הפיצויים שקיבל,
תרם ראש הממשלה למוזיאון בית התפוצות.  

ובמחנה באדיס הבירה עדיין ממתינים היהודים לשמוע את קול המשאית
המתקרבת.