היו הרבה בנים שאהבו אותה, למרות שלדעתי היא הייתה מגעילה.
הבנים, שבעצם היו גברים צעירים, היו פזורים על פני השטח שמול
קולנוע "אוריון", ברחבה שלפני מועדון משחקי ה-וידיאו שהיה
מקורה בתוך בניין. מעליו היו שלושה או ארבעה קומות של משרדים,
ולמטה מול מועדון המשחקים הייתה מעלית, עם לוח פליז חרוט שעליו
רשומים כל מיני עורכי דין, רואי חשבון ודוקטורים, והקומה ומספר
ה"חדר" בו הם נמצאים. לפעמים היו עומדים הורים עם ילדים לפני
דלת המתכת של המעלית, מסתכלים ברשימת השמות כמו בקודש, ומחכים
למעלית. אנשים שמנים, מזיעים וממהרים, היו יוצאים מהמעלית
הזאת, ונשים עם איפור, שיער מטופח, ובגדים מסורבלים. שמוליק
היה יושב על הרצפה שמול המעלית, וכמעט תמיד אפשר היה לראות
אותו עם ברד תות ביד ומסטיק בפה. לולי, זו שפתחתי איתה את
הסיפור, הייתה תמיד מנענעת את התחת שלה יותר מהרגיל כשהיא
הייתה עוברת לידו, בדרך אל המועדון או ממנו. שמוליק תמיד היה
מעיר לה הערות שוביניסטיות, והיא הייתה מחייכת חיוך עקום,
ומגלגלת את המסטיק בפה ואת העיניים בראש, אומרת לו "שמוליק,
מתי תפסיק לדבר ותזיין אותי?" וכשהיא הייתה אומרת את זה,
שמוליק היה קופא, מאבד את המילים, ורק בוהה בה במבט מטומטם.
בתוך המועדון היו שורצים הגברים הצעירים סביב משחקי ה-וידיאו,
מעלים עשן סיגריות, לועסים מסטיקים ושותים ברד, בירה שחורה,
וגזוז. כשהגעתי לשם, באתי בעצם לקולנוע "אוריון" שהיה ממול,
כדי לראות "רשימת שינדלר" שהציג שם בשעה שתיים ורבע בצהריים
בדיוק. מצאתי את עצמי אחד משתי שורות צופים, זקנים מאוד או
צעירים מאוד, שהביטו בסרט בכובד ראש, אבל היו חביבים מאוד.
הטלתי את רגליי לפנים על המושבים הריקים, וצפיתי בסרט כשאני
מוצץ סיגריה כבויה. התנהגותי ובגדיי אולי היו קצת משונים, כי
אנשים הביטו בי בסקרנות, וכמה צעירים וצעירות חיקו אותי והניחו
את רגליהם לפניהם על המושבים לפניהם, וזקנים וזקנות חייכו
בחביבות. הצקתי למישהי שאחרי כן הבנתי ששמה תמר, ועשיתי את
עצמי לא מבין את הסרט. "למה הוא בוכה?" "מה זה הדבר הזה?"
שאלתי אותה כל מיני שאלות, והיא ענתה במילה אחת או שתיים,
ומהסה אותי בקוצר רוח. בחוץ אחרי שהסרט נגמר, רשמתי את מספר
הטלפון שלי על גב כף ידה, והיא חייכה במתיקות ובשביעות רצון,
ולא אמרה כן או לא. אז היא פנתה ללכת, ואז התקרבה ושאלה "למה
מצאתי חן בעינייך?" "כי את עושה רושם של אישה חכמה." עניתי.
היא הנהנה והלכה, ואז מרחוק הביטה בי רגע, ונעלמה. תמר לא
התקשרה, לא באותו שבוע, לא באותה שנה, ולא בכלל. היא נעלמה
לגמרי. שמוליק היה יושב באותו המקום עם המסטיק בפה והברד ביד,
וצוחק לעצמו על האנשים שחיכו למעלית. כשלולי הייתה עוברת, הוא
היה אומר "לולי, התחת שלך זז כמו עדר של פילים. אולי תפסיקי
לנענע אותו כל הזמן ולעלות לי את לחץ הדם?" והיא הייתה מחייכת
חיוך עקום, מגלגלת את עיניה, ואומרת "שמוליק, תפסיק לדבר ותעשה
משהו." והוא לא היה עונה, והיא הייתה נכנסת למועדון המשחקים.