זה התחיל כשרציתי להיות לבד עם הבילבול שלי, לנסות להסתכל לו
בעיניים רק שנינו ככה לבד, אז השארתי את השפיות על המדף מעל
האסלה איפה שבדרך כלל יש את הנייר טואלט ויצאתי בלי להגיד
שלום, היא רדפה אחרי וצעקה "היי לאן אתה הולך"?, אפילו לא
סובבתי את הראש אבל הספקתי לשמוע אותה פורצת בבכי לפני שטרקתי
את דלת הרכב, אני לא רוצה אפילו לחשוב על מה שיקרה כשהיא תמצא
את השפיות מונחת לה שם, האוטו הניע בדרדור, כבר שנים שאנחנו
ככה אני והמכונית תמיד עם הפנים לירידה, הסתכלתי על לוח
השעונים שקרץ לי ושאל -
"כמה זמן זה כבר ככה?"
"זה כמו גלים, אתה יודע..."
"אבל הפעם..." הוא ניסה לדובב, לא היה לי כוח לענות, האמת שלא
ידעתי מה, פשוט רציתי ללחוץ על הגז וללחוץ, ככה כל החיים בלי
להסתכל אחורה בלי לחשוב על המתים בלי לראות את החיים רק אני
והגז, תיקחו לי את השפיות תיקחו לי את השכל אבל אל תיקחו לי את
הגז, מצאתי את עצמי על גבעה מחוץ לאוטו, הרוח יללה ואני פרצתי
בבכי "אני כבר לא יכול יותר" צרחתי ונתתי למכונית להתדרדר
למטה, גם ממנה השתחררתי זה רק אני ועצמי מלמלתי נתתי לבגדים
לרדת, נתתי לגוף לומר את שלו, הרגליים רצו, הידיים נופפו, הפה
ממלמל וממלמל ורק המוח לא כבה "חשבתי שהשארתי אותך בשירותים על
המדף" צרח הפה  והידיים חבטו בראש וחבטו ורק השפיות צחקה וצחקה
"זה אבוד חביבי, זה אבוד" היא אמרה.