פרק 1-הפאב

ולדיסלב צ'ייניסקוב הביט בשעונו. השעה הייתה חמש דקות אחרי
שמונה בערב, והפאב האפלולי וחסר השם בו ישב החל להתמלא בפועלי
נמל ועובדי מפעלי הזיקוק מהאזור. הוא רוקן את כוסית הוודקה
שהזמין וסימן למוזג למלא שוב.
הוא הסיט את שערו השמנוני שנפל על עיניו והעיף מבט נוסף בדלת
הכניסה. עדיין לא היה זכר אליו.
הוא המתין, כשהמחוגים המשיכו לנוע וסמנו את סיומה של דקה
נוספת. הוא צריך לעזוב, הבין פתאום. כל העניין הזה הסריח
מההתחלה. אימייל מסתורי עם הבטחה לכסף קל תמורת מידע... היה
צריך לטרוק את המחשב ולהשליך אותו מעבר למזח. זה מה שהוא היה
צריך לעשות.
הוא נבר בכיסו והשליך שטר מקומט על הדלפק. הגיע הזמן להסתלק.
"ולדיסלב צ'ייניסקוב?" שאל קול נשי מאחוריו.
הוא הסתובב במהירות.
הדוברת הייתה נערה צעירה, ממש צעירה. אין מצב שיש לה שמונה
עשרה, הוא החליט. גם לא עם תעודה מזויפת.
היה הייתה גבוהה וחטובה עם שער כהה, ארוך וגולש. היא בחנה אותו
במבט מרוכז, כאילו היא מזהה אותו מאיפשהו, או משהו.
"ממש לא," אמר ולדיסלב. "לא יודע מי זה."
"שלחתי לך מספר אימיילים," אמרה הנערה, כאילו לא שמעה אותו.
"אני לא מעוניין, לא  מריח לי בכלל כל הסיפור הזה." הוא באמת
כבר היה צריך ללמוד להיות בררן יותר לגבי סוג הלקוחות שלו.
ולגבי סוג הלקוחות שלהם הוא מוכר מידע לגבי הלקוחות שלו.
במיוחד הסוג השני.
"אז אתה לא בוטח בי?" היא הרימה גבה. הוא לא אהב את המבט
המשונה שהיא נעצה בו. ממש לא.
"מצטער, בובה. זה תחום עבודה קשוח. מחייב לבחור את הקליינטים
בקפידה. את פשוט לא עונה על הדרישות."
בהחלט תחום מסוכן. לעבוד כשומר ראש לאישיויות מסוכנות ביום -
ולמכור את סודותיהם למעוניינים בלילה - תחום שחייב ביטוח חיים
גבוה במיוחד. אילו רק היה לו מספר זהות.
הנערה חייכה והתקרבה מעט. נשענת על הבר לידו.
"אני מבינה את החששות שלך," אמרה בשקט והניחה את ידה על זרועו
החשופה שנחה על בר העץ הסדוק. "אבל אני מבטיחה לך שההסכם
בינינו יכובד במלואו. אתה תמסור לי את המידע על לורינה הקס,
אני אעביר לך 5,000 דולר במזומן, כאן ועכשיו, ואז אשכח את שמך
ולעולם לא תשמע ממני שוב."
ולדיסלב לפת את ידה בכוח. היא התנשמה בהפתעה.
"ולמה שאני לא אקח ממך את הכסף ברגע זה? ואסתלק מכאן לכל
הרוחות?"
היא בטח חושבת שאני מטומטם, החליט ולדיסלב.  אני בחיים לא
אמסור מידע על כישלונות. הייתה תקיפה לא צפויה, אבל כולם שרדו
יפה מאוד. הוא גם היה עייף מאוד באותו הערב. וגם שתה הרבה, הוא
הזכיר לעצמו. למה שבכלל יהיה לה אכפת מאותו אירוע משעמם? היא
צרה צרורה הבחורה הזו, הוא ידע את זה.
הוא השפיל את מבטו עליה, כך שפניו היו במרחק של עשרים סנטימטר
מפניה. הוא בהה בעיניה.
היא חילצה בעדינות את ידה מאחיזתו. ולדיסלב לא התנגד כשהיא
שלחה את ידה ואחזה בכפות ידיו.  קצוות אצבעותיו עקצצו.  ידיה
היו חמות למגע. ועיניה היו יפהפיות. הוא לא יכל להתיק מהן את
מבטו. הוא ישב, אף שזכר שלפני רגע עמד. פניהם היה באותו גובה
עכשיו.
"זה בסדר," היא אמרה בשקט. "אתה יכול לסמוך עלי." הוא הנהן
מבלי משים.
"ספר לי על לורינה הקס. מתי ראית אותה בפעם האחרונה?"
"לפני חמישה חודשים. במכירה פומבית דיסקרטית במוזאון 'לוינגוב'
בווינה," הוא פלט. "אבל זה כל מה שאוכל לספר לך." הוא לא רצה
להסתיר ממנה דבר, אבל היה אסור לו להיזכר. הוא היה עייף באותו
יום. חשב בקדחנות. הוא גם שתה הרבה... צרחות רחוקות רחפו בשולי
תודעתו, זכוכיות נשברות. ואישה שהביטה בו כאילו גורל העולמות
כולם תלוי במבט יחיד זה.
לא!
הוא לא יכול. אסור לו.
הנערה הניחה את ידה על צווארו ורכנה עוד קדימה. כשסנטימטרים
ספורים בלבד מפרידים ביניהם.
"מה קרה שם? מה אתה לא יכול לספר לי?"
ולדיסלב הרגיש את הדופק הולם בחזהו, בצווארו, בזרועותיו.
העולם כולו הצטמצם לעיניה הכהות. אותם עיניים שבהו בו, לפתו את
מבטו וראו עמוק לתוכו. דבר לא היה קיים מלבדם.
ספר לי.
והוא סיפר. הוא סיפר הכול, והמילים נשפכו ממנו במהירות,
בניסיון להימלט מפיו. היא הייתה חייבת לדעת, והוא דיבר
בקדחנות. שופך את כל הסיפור לפניה
"אבל לאף אחד אסור לדעת," הוא לחש כשסיים. "אני לא משוגע. רק
הייתי עייף באותו ערב, ושתיתי הרבה. אבל את לא תספרי לאף אחד?
תבטיחי לי שלא---"
הנערה הניחה אצבע מהסה על שפתיו.
"אף אחד לעולם לא ידע," היא לחשה ברוך. שני ידיה היו עכשיו על
צידי פניו והוא יכל להרגיש בהבל נשימתה על פיו. הוא הניח את
ידיו על זרועותיה, מהדק אותן עליו. דופק ליבו השתולל, פועם
בתאום גם בידיה שלה.
"קיבלת את כל הסכום שסוכם." ולדיסלב הנהן, הוא קיבל את כל
הסכום.
"ובזבת אותו מידי אחר כך בהימורים." עיניו צרבו מכיון שלא העז
למצמץ ולהתיק את מבטו מעיניה.
"אני..." הוא הרגיש רטיבות חמימה על שפתו העליונה. הוא הנהן
שוב. זה הגיוני. היא שוב הלך וזרק את כסף טוב שהורווח בעמל רב
לטובת חובות וחוסר עבודה... בדיוק כמו שאימו הטובה הזהירה אותו
תמיד... תמיד במבטה הקשה והמאוכזב--- היא מתה והוא--- הוא
לעולם לא יוכל להסב לה גאווה ו--- דמעות עלו בעיניו.
"זה בסדר, ולדיסלב." הוא נתלה במבטה נואשות.
"תשכח שאי פעם הייתי פה, והכול יהיה בסדר שוב," הבטיח קולה.
הוא חיזק את אחיזתו בידיה. הוא לעולם לא יוכל לשכוח אותה.
לעולם לא יצליח... הוא הניד בראשו, מבוהל.

ולדיסלב פקח את עיניו. ראשו הסתחרר והוא טעם דם בפיו. הוא
הושיט את ידו אל שפתיו. אפו דימם בזרזיף דק. הוא הושיט את ידו
ומחה אותו בהסיח הדעת.
עיניו פנו אל השטר המקומט המונח על הדלפק. הוא מצמץ, ונבר
בכיסו בחיפוש אחר שטר נוסף כדי להזמין עוד משקה. לא היה שם.
הוא סינן קללה ויצא מהפאב. זו הפעם האחרונה שהוא מהמר על כל
הכסף.


בסמטה אחורית מלאה פחי אשפה מצחינים רכנה נערה בעלת שער ארוך
ועיניים כהות והקיאה את נשמתה.
היא חדרה עמוק מידי. השתמשה בכוח רב מידי. תמונות רצדו בשולי
תודעתה...ילד מצטנף מאחורי מיטה בשעה שגבר שיכור צועק ומנפץ
בקבוק בסמוך עליו. אישה התייפחה בפינה.
פרייה התכופפה כשפרץ קיא נוסף עלה בגרונה. לאחר מספר דקות היא
נשענה לאחור על קיר הסמטה, עורה מכוסה בשכבה דקה של זעה. היא
הידקה אל גופה את כפות ידיה הרועדת והתנשמה באטיות.
זה מעולם לא קרה בעבר.
משהו... מישהו חסם את הזיכרונות האלה, קבר אותם עמוק בתוך בתוך
ראשו של ולדיסלב,
והיא כמעט הרגה אותו בניסיון לחלץ אותם.
היא יכלה פשוט להרוג אותו, היא הבינה פתאום. חייו היו בידיה...
דחיפה אחת קטנה, ועיניו היו מתרוקנות.
פרייה טלטלה את ראשה, מנסה לנער ממנו את זיכרון החוויה.
הגיע הזמן להשיג כמה תשובות, החליטה. היא הזדקפה, מסוחררת מעט,
ועלתה על האופנוע.
היא הולכת למצוא את אימא שלה, נשבעה בדממה בעודה דוהרת הרחק
משם.
היא הולכת למצוא אותה, ושהגיהינום בעצמו ינסה לעצור אותה.