"זה הנושא שלנו היום, אם תרצה או לא," אמר המרצה וטרק את הדלת.
מיכה נשאר בחוץ, במסדרון הפתוח, והרגיש איך הלב שלו נוזל
לתחתונים לאט-לאט-לאט. נדמה ש-כל העולם הסתווי סביבו שוקע אתו.
"או-קיי..." הוא לחש, הסתובב והלך משם, כשהוא גורר רגליים כמו
אדם מובס. הוא חצה את הקמפוס, ויצא אל הרחבה הגדולה שהייתה
מוקפת בדשא סביב הדרך. לא היה לו כוח לסחוב את עצמו, אז הוא
ישב על הדשא, מתחת לעץ שופע עלים ירקרקים-אדומים, זרק את תיק
הלימודים שלו לפניו, השתרע על הדשא על גבו, והניח על התיק את
רגליו. כחול השמיים בהק בעיניו הדומעות, לא מבכי - אלא מהאור,
והוא חייך לעצמו חיוך שיכורים. נראה שאת התואר הוא לא ישיג,
וזה הופך אותו לציפור דרור, כי אין טעם ללמוד עוד. הוא חשב על
הזמן בו השקיע בלימודים, וחשב שזה לא היה נורא, ולפחות עשה
משהו מועיל, במקום לבזבז את עצמו. עכשיו יש לו מלא-מלא זמן
לבזבוזים. מישהי ישבה על ידו, והחלה לשחק בשערו. בתחילה הוא
חשב שזו הרוח, אך שמע את נשימותיה וחש את אצבעותיה, ואף את
עיניה הננעצות בו. הוא הביט, וראה את מלי בוכה, וכשהוא הבחין
בה היא חייכה, אך לא הפסיקה לשחק בשערותיו. לבו גאה על גדותיו
למראה, אך הוא לא אמר דבר. ורק המשיך להביט אל השמיים. "מיכה
המסכן," אמרה מלי וליטפה את שערותיו, והוא חייך, "כל-כך משתדל,
כל-כך רוצה, אבל שום-דבר לא יוצא," הוא המשיך לחייך, והיא
נישקה את מצחו. "אולי זה אור השיכורים שמהתל בחייך, ואולי זו
קללה, או פגם מהותי בתפיסה שלך את המציאות, כך או כך, נראה
שתצטרך לשוב אל ביתי וביתך, להשליך רגליים אל המיטה, ולספר
סיפורי בדים כל הדרך שלך מאיזה מקום כלשהו שאינך זוכר, לאיזה
מקום שלא ידוע לך. אני אהיה שם, כמו תמיד. טווה את אור השמש
בשערך, ותופרת חליפות אור לגופך. ואתה... כמו תמיד... כמה
עצוב... תקבל אותי כמובן מאליו, כאילו תמיד הייתי ותמיד אהיה.
ואני, אני אניח לך לחשוב כך, כי זה מה שעושה אותך מאושר, ואני
ארחף בעולמך כמו גחלילית, מדליקה אורות קטנים על כתלי ביתך."
הוא חייך. האצבעות שליטפו את שיערו המשיכו כך, ופסקו. רוח קלה
הרעידה את צמרת העץ למרגלותיו ישב. הוא קם והסתכל סביבו, אך
הוא היה לבדו. הוא לקח את התיק ופנה לביתו.