חתיכות, חתיכות.
לאסוף את הכל.
לחבר, לאחד,להשליך אל הפח,
משקפים שבורים.
מוצר צריכה בסיסי, משקפיים.
מחר אסע לקנות חדשים,
זוג אחד נהרס במהלך הזמן,
זוג נוסף, בטעות שברתי כשדרכתי עליו,
אשר אירע במהלך פזיז ברצוני, עם ריצתי לענות לצלצלול הפלאפון,
בכדי להספיק.
אם לא אספיק,
אז מה כבר יקרה.
היום עובר מהר וכך כל החיים.
כל אחד ורצונותיו התרבותיים שלו,
חלקנו רוצים לטוס ולטייל בכל העולם,
חלקנו רוצים להיות הקונים הראשונים בעלי האייפון החדש
או וגם בעלי המלתחה הכי נחשקת ועוד ועוד.
אבל האם מה שאנו צורכים, משקף את מי שאנו באמת,
או שנוכח תרבות הצריכה חסרת הגבולות, הפכנו להיות כפוסעים
עיוורים הנשלטים בידי בעלי הממון, בשאיפתנו להיות כעשירון
העליון גוזלי הזמן הפנוי.
חשבתי על ההספק ולקחתי פסק זמן.
ניצלתי יום חופשי, בלי פלאפון, טלוויזיה, מחשב ועוד מוצרי
טכנולוגיה גוזלי זמן.
נסעתי לי אל חוף הים.
עצרתי, נחתי על שפת הים.
רצים חלפו על פני, במרוץ נגד הזמן, במטרתם להספיק.
הבטתי בתנועת הגלים, אשר קרבו ונסוגו.
מחר אשוב לשחק במשחק ההספק.
אזכור ואדע גם לעיתים ככיום, להאט את הקצב, לעצור,
להביט מהצד, להרגע ולקחת נשימה לקראת המחר. |