אני פה,
אני כאן.
אני מרגיש שאני כבר שם למעלה,
אך למעשה אני תקוע כאן למטה.
מישהו בכלל שומע אותי עכשיו,
אין קליטה.
דממה,
לבד,
חסר תנועה.
נתקעתי במעלית, גלמוד בקומה מינוס שתיים.
לוחץ בשלישית על לחצן המצוקה, הנציגה אומרת לי
"עוד מעט יבואו לחלץ אותך, אנא העזר בסבלנות".
אני יושב,
חסר חמצן,
קול אזעקה נשמע.
אני מזיע,
לחוץ,
מדליק סיגריה.
לוקח לריאות, מנסה להירגע.
הפיח חודר לראותי,
המעלית החליטה לצנוח לקומה מינוס שש.
טפטוף של מים החל להרטיב אותי מתקרת המעלית.
מה יצוץ עכשיו, מרוב לחץ שכחתי שאסור לעשן במעלית.
אני שומע רחש של קולות. כבאי מכיבוי האש קורא ברמקול "אדוני,
נפתח כעת את דלתות המעלית, המעלית בסדר, רק נסה להירגע".
הוא רוצה שאירגע, רגוע. נסה אתה אדון כבאי להיות שעה לבד בתוך
מעלית, להרגיש אותה צונחת בין קומה לקומה עם כוח המשיכה.
כל שמוטל עלי כעת הוא לתת ניתור, לקפוץ גבוה,המעלית תקועה כעת
בקומה מינוס שש וחצי.
אלוהים אולי יודע מאיפה יש לי כוח, זה לא שאני בנבחרת קפיצה
לגובה או בכלל מתאמן.
אני לוקח תנופה וקופץ, הכבאי תופס אותי,אוחז בי, ומושך אותי
החוצה.
הרצון לשרוד סייע לי.
אני בחוץ, מביט במעלית.
המעלית צנחה לתהום.
אבק פוזר אל על.
אני קיים, נוכח,
והיא איננה עוד.
אני צועד ברגל, מרגיש מנצח,
מולי עומדת על תילה מעלית.