ב"סופר נח" השכונתי שלנו,
יש הכול מהכול.
הסופר שלנו לא רגיל, הסופר אצלנו מאוד זול.
טרם מחאת הוזלת הדיור בשלהי יולי אלפיים ואחת עשרה, אשר הביאה
את משה כחלון לכנסת, ויחד עם בחירתו מחירי הדיור רק עלו
וממשיכים לעלות, מנהל הסופר אצלנו בחר במדיניות אחרת. מדיניות
שוויונית לכל קונה.
היום הלכתי ל"סופר נח" וקניתי גלידה משפחתית ומשובחת בתשעה
שקלים. המחיר איננו מחיר מבצע, המחיר הינו קבוע.
חזרתי הביתה, פתחתי את קופסת הגלידה, גלידת שוקולד מריר בתוכה
חבויות חתיכות דובדבנים. חילקתי לי ולאחי ארנון מהגלידה, לפתע
נשמע צלצול בדלת.
"נופר, תפתחי לי". חברתי אילנית קפצה לבקר.
שכחתי לגמרי, שקבענו שתבוא אלי. פתחתי לה את הדלת, היא הבחינה
בכף הגלידה אשר היתה נעוצה בפי, ואמרה "אין לי רצון בגלידה,
סתם קלוריות משמינות, אחר כך אל תתבאסי ואל תאמרי לי שהסקיני
ג'ינס לא יעלה עלייך". רציתי להסביר לה שאכילת גלידה היא דבר
מהנה, אך זה היה חסר טעם.  חברתי אילנית גבוהה וכחושה, באה
מבית קר, בו סופרים קלוריות, וכל הדיבור בביתה נסוב על בריא
ולא בריא, לדעתי הם שכחו שהנאות החיים בחלקם הם גם דברי מתיקה.
ישבתי לצידה ולצדו של אחי ארנון, לחשתי לו באוזן "אנשים רזים,
כאנשים קרים לעיתים מסתפקים במועט", אחי חייך והציע שכולנו נלך
לשחק בגן שעשועים. אילנית סירבה, היא לא רצתה שבגדיה החדשים
יתלכלכו. המשכנו כולנו לשבת , בצפייה בטלוויזיה , חיכינו
בציפייה לרגע בו חברתי אילנית תלך.