נפגשנו לראשונה בנופש של האגודה. זה היה בסוכות לפני עשרים שנה
בדיוק. הייתי בן שבע-עשרה ואת בת חמש-עשרה. אחרי ההופעה
בהתנדבות של ננסי ברנדס החלפנו טלפונים.
אחרי כמה ימים, כשנגמר הנופש התקשרת אליי. הייתי מאושר עד הגג
; זאת היתה הפעם הראשונה שהתחלתי עם מישהי! ועוד מישהי מתאימה:
את ניגנת על כינור ואני על אורגן.
הנשיקה הראשונה (שאת יזמת) היתה מתחת לעץ ליד מוזיאון תל אביב.
בכל פעם שאני עובר שם אני מצלם אותו. למזכרת. אני מתפלא שהוא
עדיין קיים. הרי עצים באים והולכים לפי מצבי הרוח של
העירייה...
זאת לא היתה נשיקה צרפתית כי היינו כל-כך צעירים בגוף ובנפש
שלא הצלחנו בזה. פשוט לא ידענו איך.
אני זוכר ששיתפתי אותך בהתלבטות אם להתגייס לצבא או לא.
האפשרות היחידה שלי היתה להתנדב. אמרת לי שאין לך מושג וציפית
כל הזמן שיהיה בינינו משהו מעבר לשיחות כבדות. אבל אני הייתי
כל-כך ביישן ואת כל-כך נועזת עד ששאלתי את עצמי מי מבוגר יותר,
מי בוגר יותר, מי לא מתבייש בתשוקה שלו.
אחרי חמישה וחצי חודשים נפרדת ממני בשיחת טלפון. אמרת לי
שזוגות אחרים עושים בחודש את
מה שלא עשינו בכל התקופה בה היינו יחד.


שירתתי בטייסת תובלה של חיל האוויר. חיילת ששירתה איתי שרה
במקהלה. היא הזמינה אותי להופעה שנערכה בבית פרטי בהרצליה.
לקחתי את הרכב של המשפחה, התלבשתי יפה ונסעתי.
החצר היתה מקושטת, היה כיבוד ואנשים הסתובבו כמו טווסים. לקחתי
משהו לשתות וישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק.
אנשים נכנסו כל הזמן מהשער אז כמעט לא ראיתי כשהכניסו אותך.
אימא שלך דחפה את כיסא הגלגלים שלך. גם את היית לבושה יפה.
ישבת בו כמו נסיכה.
אני זוכר שקפאתי במקום. הפלסטיק שישבתי עליו התחיל להיות ממש
לא נוח, המשקה בכוס נעשה חמוץ והעיניים שלי חיפשו בקדחתנות
משהו אחר להסתכל עליו.
ההופעה התחילה. האימא של החיילת (קראו לה הדס) שהיא בעצם גם
המנצחת של המקהלה עמדה נרגשת מול המיקרופון. כולם התיישבו
במקומותיהם והשתרר שקט.
"היום אנחנו שרים לכבודךְ" היא אמרה.
"יהיה מה שיהיה, אני עוד אשנה, אני אגשים את חלומי, נושאי
בשורה רעה, מכות או גזירה לא ישנו את מהותי. אני את והאל
שלצידי עוד ננצח. לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח..." (שלומי
שבת).
זה היה השיר הראשון. לא ראיתי אם מחאת כפיים אחר כך.
התחלתי לרעוד מבפנים. הבנתי שהגרוע מכל קרה. הבנתי שחזרה לך
המחלה. הם שרים לכבודך כדי שיהיה לך שוב הכוח לנצח.
בסוף ההופעה היה מעין mingling  בפנים ובחוץ. הפעם נכנסתי
פנימה כי שם היה האוכל השווה יותר...
ראיתי אותך עומדת ליד הפתח בין הבית לחצר. עומדת! ומדברת עם
מישהי.
רציתי להמתין שתסיימו לדבר ולגשת אלייך. ואז אמרתי לעצמי: אם
היא מסוגלת לעמוד, אז למה היא יושבת על כיסא גלגלים? למה היא
לא יכולה באמת להילחם ולא להיעזר בו?
ידעתי שזה משהו שיפוטי שאני מלביש עליה. ידעתי אבל דבקתי בו.
כאילו לא ראיתי את הצד ההפוך: למרות שקשה לה לעמוד וללכת, היא
כן קמה מדי פעם מהכיסא ומשתמשת ברגליים.
אז לקחתי את הרגליים שלי והלכתי משם בלי לומר לה אף מילה. היא
כנראה בכלל לא ראתה אותי.

חצי שנה אחר כך, כשכבר הייתי אחרי השחרור, חבר טוב שלי התקשר
ואמר לי לקנות את העיתון של אותו יום. בעמוד האחורי היתה הודעה
של האגודה: "משתתפים בצער המשפחה על מותה בטרם עת של
בִּתְכֶם".

אחר-כך, בשבעה, הבנתי שהיא נלחמה עד הסוף. שהיא לא ויתרה.
אז מה זה אומר? שהיא הפסידה בסוף? שהיא נכנעה למחלה? שהגוף שלה
נכנע?

בשבועות הבאים חלחלה לתוכי ההבנה שהסרטן לא מבחין בין צעירים
למבוגרים, בין כאלה שנלחמים עד הסוף ובין כאלה שמוותרים
מההתחלה או מהאמצע. אמרתי לעצמי שהֶרואִיוּת זה לא הדבר הכי
חשוב בחיים. הבנתי שאני עצמי הבראתי בזמנו לא רק בזכות
ההתמודדות שלי, אלא גם ואולי בעיקר בזכות התרופות.

אבל מה שכאב באמת היתה ההבנה שהיתה לי הזדמנות לדבר איתה בפעם
האחרונה. שיכולתי להגיד שלום. שיכולתי לשאול מה שלומה.

היום כשאני עובר ליד העץ של הנשיקה הראשונה, אני נזכר בעיניים
החומות המבריקות מתחת לראש היפה, החלק והקֵרֵחַ.