הוא יצא את הבית יום אחד ולא שב. כולם חשבו שהוא ישוב, אבל הוא
לא שב. הם אפילו הכינו לו את החדר שלו, עם מיטה, מצעים, ארון,
אפילו כיבסו לו את המגבות, אבל הוא לא שב. הם אפילו התאמנו
להכין את המאכלים שהוא אוהב, כדי כשהוא יחזור הם יכינו אותם
במיומנות והיטב, אבל הוא לא שב. הם סיפרו עליו לילדים שנולדו
אחרי שהוא הלך, או שהיו קטנים מדי אז לזכור אותו, והראו להם
תמונות, וכל מיני מאורעות, ו-נסים ונפלאות, כדי שמתי שהוא
יבוא, הילדים יאהבו אותו, אבל הוא לא שב. הם חסכו כסף כדי שהוא
יוכל להשתמש בו כשהוא ישוב, והפקידו כל חודש סכום בבנק, וגלגלו
את הכסף בהשקעות, ולא השתמשו בו עד שהוא ישוב, אבל הוא לא שב.
הם תיעדו בתמונות וב-ווידיאו מה קורה שהוא לא נמצא, כדי שכשהוא
יבוא הוא ידע מה קרה כאן בינתיים, וניהלו יומנים כדי שיוכל
לקרוא את מה שיש להם להגיד באותו הזמן ויקרא אחר-כך, כי אחר-כך
הם אולי ישכחו, או שהמילים יהיו שונות, אבל הוא לא שב. הם חיכו
לו עד יומם האחרון, זה אחר זה אחר זו, הם חיכו לו על ערש דווי,
הם לא איבדו תקווה, הרי לא ייתן להם למות בלי לראות אותם,
נכון? אבל הוא לא שב. ובסוף הם כולם מתו, וכל מה שהם הכינו
בשבילו נשכח, וגם הצאצאים שלהם שכחו אותו, ואף-אחד כבר לא חיכה
לו ולא ציפה, ולא זכר אותו אפילו, אבל למרות זאת הוא לא שב.