לפעמים החיים לא טובים. פשוט לא טובים. זה הגיוני, החיים של
כולם לא יכולים להיות טובים.
הטוב והרע צריכים להתחלק בין כולם, והחלוקה אף פעם אינה
שוויונית. יש כאלה שמקבלים יותר מזה, ויש כאלה שמקבלים יותר
מזה.
אבל אתה חי עם זה, בין אם הם טובים, ובין אם לא.
כי אלו חייך, ובגדול (וגם בקטן) זה מה שיש.
רק לפעמים, כשאתה הכי לא מצפה לזה, כשכמעט הצלחת לשכנע את עצמך
שהלא טוב הוא בעצם נסבל ואולי אפילו כמעט בסדר, זה מכה בך.
ששום דבר לא בסדר, ובטח לא טוב.
שזה לא פייר איך שדברים קורים, ושמי שאחראי שם למעלה ממש לא
טיפוס הוגן.
שאתה לא חושב שעשית משהו כל כך נורא, שכל מה שקורה מגיע לך.
והלוואי שהיית מאמין שהכל מלמעלה, כי אז זה היה פשוט יותר. אתה
הרי יודע, שזכות הבחירה נתונה, והאנשים פשוט רעים.
ואולי, אם דברים היו מתרחשים במרווחים גדולים קצת יותר, אז
אולי, אולי, היית יכול להתמודד,
אבל כמו שאומרים, צרה רודפת צרה, ואלוהים, שאתה לא מאמין בו,
מעמיד אותך במבחן, שגם בו אתה לא ממש מאמין שתצליח לעמוד.
אבל אחרי שעה, שעתיים, שלוש, של בכי לא פרופורציונלי (שכולל את
כל הדברים הפחות פוטוגניים שלא רואים בסרטים), רחמים עצמיים
חסרי גבולות וייאוש חסר תקדים, אתה " חוזר לעצמך" ולחיים הלא
טובים אבל לרוב נסבלים שלך.
אתה ממשיך בהתנהלות היומיומית הרגילה שלך, ובשגרה השוחקת אבל
מבורכת שלך.
אתה ממשיך לדעת שהחיים שלך לא טובים, אבל כנראה לא רעים מספקים
כדי שתנסה לשנות משהו.
אתה ממשיך עם הפסגות הנמוכות מידי והשפלים שלא גבוהים מספיק.
עד לנקודת השבירה הבא,
וחוזר חלילה.